26. כאמור, הנתבע אינו אחראי לפרסום הראשוני של הפוסט המכפיש, מאחר ולא היו בידיו השליטה או הכלים למנוע את הפרסום והוא נהנה מההגנה מכח סעיף 15(11) לחוק, בשינויים המחוייבים. מנגד, הוא נושא באחריות לפרסום הראשון, נוכח השתהותו הבלתי מוסברת בהסרתו וכן, הוא נושא באחריות ישירה לפרסום השני.
27. הנתבע לא הצביע על הגנה כלשהו מכח הוראות החוק. למעלה מן הצורך, אבהיר כי החזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק אינן חלות על הנתבע.
סעיף 16 לחוק קובע כדלקמן:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
בעניין הנטל להוכחת תום הלב והחזקות בסעיף 16 לחוק, נקבע בע"א 184/89 יעקב טריגמן נגד טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ [פורסם בנבו] (31.12.1989), כדלקמן:
"בכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין...".
28. בענייננו, הנתבע לא הוכיח כי הפרסום (בפרט הפרסום השני) נעשה באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק ודי בכך כדי לשלול ממנו את חזקת תום הלב, מכח סעיף 16(א). במצב דברים זה, לא עבר הנטל לכתפיו של התובע להוכיח כי הפרסום נעשה שלא בתום לב.
גם אם עבר הנטל להוכחת חוסר תום ליבו של הנתבע לכתפיו של התובע (ואינני סבור כך), מתקיימות לפחות חלק מהחלופות בסעיף 16(ב). ראשית, לא הוכח שהדבר שפורסם אמת והנתבע לא נקט לפני הפרסום השני אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו. הוכח, כי הנתבע לא ערך ולו בדיקה שטחית ולא נקט באמצעים סבירים מינימאליים לצורך בדיקת אמיתות העובדות שפורסמו על ידו, באמצעות הפצת הפרסום הראשון, למרות התיימר לעשות כן (סעיף 16(ב)(1)). שנית, הנתבע עצמו ראה בפרסום שייחס לתובע עבירה של גניבה ופיטורים ממקום עבודה בעקבות זאת, משום "תופעה נפסדת" והוא לא האמין לתוכן הפרסום (סעיף 16(ב)(2)). המחוקק קבע בחוק את רמת ההתנהגות הראויה, כגון אמון הנתבע בפרסום שבצע או נקיטת אמצעי בדיקה. עצם העובדה שהנתבע לא קיים את מצוות המחוקק ולא הגיע לרמת ההתנהגות הדרושה, מבססת את החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק לפיה, עשה את הפרסום שלא בתום לב (ראה ע"א 640/85 זיו קופר נגד איגוד המוסכים בישראל, פ''ד מד(1) 594, א. שנהר, לעיל, עמ' 293). מאחר והנתבע לא סתר חזקה זו, הרי שהוא אחראי על פי דין בעוולה של פרסום לשון הרע ועליו לפצות את התובע בגין נזקיו.