38. עוד טען הנאמן, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי הטענה להעדפת נושים הינה "מלאכותית", שכן הכספים שהועברו מבנק דיסקונט לבנקים הזרים, הם הכספים שגזלה החייבת מהבנקים הזרים. יתרה מזאת, לגישת הנאמן, כאשר נקבע כי החייבת וקלנפורט "חד המה", הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי העברת הכספים, מבלי לקבל את אישורו של בית המשפט הדן בתיק הפש"ר, מהווה העדפת נושים אסורה. נטען בנוסף, בהקשר זה, כי שגה בית משפט קמא משלא ביטל את תוקפו של פסק הדין שניתן בתובענה, שכן בחודש יוני 2009, ניתן נגד החייבת צו כינוס נכסים, ועל כן החתימה על הסכם הפשרה מצריכה את אישורו של בית המשפט הדן בהליך הפש"ר בלבד.
39. הנאמן הוסיף וטען, כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה אין הצדקה להרמת מסך רטרואקטיבית – "אינה רלוונטית כלל", שכן בנסיבות העניין, אין כל צורך להרים מסך. זאת, מאחר שהוכח כי הנכסים שהיו רשומים על-שם נט בישראל נשלטו על-ידי החייבת ובעלה, תוך ביצוע מעשה פלילי של "גניבת זהות".
40. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי בחודש אפריל 2010, הנאמן היה מודע לעובדה שהבנקים הזרים מנהלים תובענה נגד החייבת ונט, ולכך שלהבטחת ביצוע פסק הדין קיים עיקול על פיקדון המוחזק בחשבון הבנק של נט בבנק דיסקונט. הנאמן הדגיש, בהקשר זה, כי רק בחודש דצמבר 2009, הוא מונה לתפקידו ככונס נכסים, ומשכך לא ידע ולא יכול היה לדעת על אודות היקף התובענה והשלכותיה לקופת הפש"ר. אשר לתגובת הנאמן למכתבו של עו"ד בלושטיין, טען הנאמן, כי הפרשנות שניתנה לתגובתו על-ידי בית משפט קמא הינה שגויה, ואף בהנחה שניתן לעו"ד בלושטיין אישור להמשיך ולייצג את החייבת, הרי שאישור כגון דא הוא חסר תוקף, מאחר שרק בית המשפט הדן בהליך הפש"ר היה מוסמך לאשר את הסכם הפשרה.
41. הנאמן טוען בנוסף, כי פסק דינו של בית משפט קמא סותר את החלטתה של השופטת ו' אלשייך, מיום 16.11.2010, במסגרתה נקבע, כי ללא אישור המנהלים המיוחדים – חתימת החייבת על הסכם הפשרה הינה חסרת נפקות או תוקף. עוד סבור הנאמן, כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה "משצלחה התובענה...מבקש הנאמן להכניס ידו את הצלחת וליטול ממנה את הכספים שקיבלו המשיבים 2 ו-3", היא קביעה מבישה ומכפישה, זאת, בעיקר משום שהנאמן פעל ופועל על מנת להשיג כספים עבור הנושים, ולא על מנת "להכניס ידו לצלחת". לבסוף, השיג הנאמן על כך שבית משפט קמא זקף לחובתו את אי-הגשת תצהיר, בתמיכה לבקשה למתן הוראות.