--- סוף עמוד 34 ---
לפרופ' שרמר מנקודת מבטו של מרכז תקווה. השתתפותם של פרופ' בר ופרופ' שרמר במסגרת אותה תכנית מלמדת על יחסים דומים של שניהם אל מול מרכז תקווה, ומאפייני התכנית ויחסים אלו תומכים מסקנה שהכספים ניתנו במסגרת משלח ידם של המערערים, והינם מהווים הכנסה חייבת. זאת בנסיבות העניין, ובהיעדר כל אינדיקציה אחרת גם מפי פרופ' שרמר עצמו. מעבר לכך, אף אם נתמקד במקרה של פרופ' שרמר כיחידה עצמאית, החומר שהוגש בעניינו, ועדותו, מלמדים כי הכספים שקיבל ניתנו במסגרת עיסוק במשלח ידו (כך עולה למשל מהצעת המחקר ששלח שרמר למרכז תקווה, מתצהירו של שרמר, מדבריו של שרמר בפרוטוקול לפני המשיב מיום 16.2.2014, וממסמך הצהרת היעדים).
סיכום – הכספים שקיבלו המערערים הינם הכנסה חייבת
36. נסכם את המסקנה באשר לשאלה המרכזית בערעור. בסיס מס ההכנסה בישראל הינו רחב, אך עודנו תחום בגבולות הדרישה למקור. רוחבו של בסיס המס נובע מהעיקרון המוביל בגביית המס הבוחן את היכולת של הנישום לשלם, ביחס להכנסותיו בתקופה הרלוונטית, ובפרט מסעיף 2(10) לפקודה המכניס תחת כנפיו הכנסה מכל מקור שלא נשלל במפורש. על פי הדין בישראל, מקורות ההכנסה החייבת הם כאלו המתאפיינים בפוטנציאל לחזרתיות, כעצים המפיקים פירות. הם אינם כוללים כאמור מתנות ומציאות, אשר לא ניתנות כתמורה לשימוש בגורמי ייצור שונים, ופיצויים מסוימים. בענייננו, הכספים שקיבלו המערערים מהמוסדות ניתנו להם במסגרת משלח ידם כחוקרים באקדמיה, ועל כן מהווים הכנסה חייבת לפי סעיף 2(1) לפקודה. קביעה זו תואמת את בסיס מס ההכנסה הרחב, אך לא כולל – הקיים בישראל. לא מדובר בהכנסה אשר נעדרת מקור, אלא בהכנסה שהתקבלה מהעץ שגידלו וטיפחו המערערים במשך השנים – מומחיותם המחקרית והמוניטין האקדמי שלהם. אף אם המסקנה הייתה שהכספים לא הופקו במסגרת משלח ידם של המערערים לפי סעיף 2(1), לטעמי עדיין היה מדובר בהכנסה חייבת לפי סעיף 2(10), שכן מאפייני המקור שרירים וקיימים, ולא מדובר בהכנסה במישור האישי-פרטי. לנוכח תוצאה זו אין צורך להידרש לטענת המשיב שהועלתה ביחס להשתק השיפוטי.
סוגיות נוספות בשולי הדברים
37. טרם סיום המלאכה, עלינו להכריע בשתי סוגיות פרטניות נוספות שהעלה פרופ' בר בערעורו. הסוגיה הראשונה היא ביחס לאי-הסכמת המשיב לניכוי הוצאות
--- סוף עמוד 35 ---
אש"ל בשנים-עשר הימים האחרונים לשהותו של פרופ' בר בניו-יורק. איני מוצא צורך להרחיב בסוגיה זו, ורק אומר כי כדין קבע בית המשפט המחוזי שלנוכח היעדר המצאת מסמכים או קבלות בדבר ההוצאות להן טוען פרופ' בר, לא ניתן להתיר את הניכוי. הדבר אף קבוע בתקנה 6 לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסוימות), תשל"ב-1972. טענתו של פרופ' בר כי המשיב עורר את סוגיית האסמכתאות רק בתצהיר במשפט, וכי לא ניתנה לו אפשרות להעיד עדים מטעמו ביחס לכך שעבד עד לרגע חזרתו לארץ – אינה מועילה, מהטעם שעסקינן בהיעדר אסמכתאות להוצאות שהוציא בקשר לעבודתו.