מחד, קיים רצון טבעי להכליל כמה שיותר אנשים עם לקויות במסגרת ההגדרה שהרי מטרת החוק שובת לב ומדוע שלא נאפשר לכולם ליהנות ממנה? מאידך, דווקא בשל ההבנה כי החוק אינו מסתפק בהצהרות גרידא אלא מחייב פעולות אקטיביות, לרבות מצד מעסיקים פרטיים, לרבות תוך השקעת משאבים כספיים ואחרים על חשבונם, ולרבות תוך העדפתם לטובה של אנשים עם מוגבלות על פני עובדים אחרים - נראה כי מוצדק להחיל את ההוראות הללו רק כלפי מי שאכן ממלא את תנאיה של ההגדרה, וכך למנוע ניצול לרעה של הוראות החוק או שימוש מלאכותי בו. הרחבה יתרה של ההגדרה שנקבעה בחוק לא רק שאינה נדרשת לצורך הגשמת תכליתו, אלא אף עלולה לגרום לפגיעה בתכלית זו ובקבוצה עליה ביקש החוק להגן (לקושי בקיומה של הגדרה אחת ל"מוגבלות", שחלה הן על הוראות החוק בעלות האופי השלילי שנועדו למנוע הפליה והן על הוראות החוק בעלות האופי החיובי המחייבות נקיטת צעדים אקטיביים, ראו אצל - Patricia Illingworth and Wendy E. Parmet, Positively Disabled: The Relationship between the Definition of Disability and Rights Under the ADA, in
--- סוף עמוד 34 ---
Americans with Disabilities - Exploring Implications of the Law for Individuals and Institutions (2000)) .
49. על מנת לפרש את ההגדרה ניתן להיעזר גם בטעמים שצוינו בספרות ובפסיקה כהצדקות להטלת החובות הנקובות בחוק על מעסיקים. בין היתר צוינו הרצון לאפשר לאנשים עם מוגבלות להשתלב בשוק העבודה הן לתועלתם והן לתועלת חברתית-כלכלית כוללת ולהוציאם אגב כך מקבוצת מקבלי הקצבאות; הרצון לאפשר לאנשים עם מוגבלות שוויון הזדמנויות מלא למיצוי יכולותיהם והאוטונומיה שלהם; הרצון להבטיח כי אנשים עם מוגבלות ייתפסו בעיני עצמם ובעיני הסובבים אותם כבעלי ערך שווה למניעת פגיעה בכבוד האדם שלהם; והרצון לאפשר לאנשים עם מוגבלות להשתלב ולהשפיע, בהמשך להשתתפותם בשוק העבודה, גם במישורים החברתיים והפוליטיים (בג"צ מחמלי, בסעיף 29; גדעון ספיר, הצדקות לחובה לערוך התאמות בתחום התעסוקה בעבור אנשים עם מוגבלות, משפט וממשל י"ג 411 (2011), בעמ' 423-433; כן ראו אצל מור, בעמ' 111-112; אלבין ומור, בעמ' 76).
טעמים אלו מלמדים כי לא די להפנות לעצם קיומה של אבחנה רפואית כלשהי בתיק הרפואי, כל עוד למרות קיומה, ולמרות קשיים מסוימים שעשויים להיגרם כתוצאה ממנה, האדם בו מדובר משולב באופן מלא ושוויוני בתעסוקה, במשפחה, בלימודים, בקהילה ובחיים החברתיים והפוליטיים. האדם שהחוק נועד להגן עליו הוא אדם שהלקות ממנה הוא סובל עלולה הייתה לגרום לו, לולא הגנות החוק, לקושי בהשתלבות; קושי לעבוד, להתפרנס ולהתקדם; או לפגיעה אחרת במיצוי הפוטנציאל שלו או בהשתתפות מלאה ושוויונית בתחומי החיים השונים. לא בכדי קובע סעיף 1 לאמנה כי "אנשים עם מוגבלויות כוללים אנשים עם לקויות גופניות, נפשיות, שכליות או חושיות, ארוכות טווח, אשר כתוצאה מיחסי גומלין עם מחסומים שונים, עלולה להימנע השתתפותם המלאה והמועילה בחברה, בשוויון עם אחרים". הדגש הוא לפיכך על עצם הקושי שעלול להיגרם כתוצאה מהמוגבלות, גם אם קושי זה אינו מחויב המציאות אלא פרי הבניה חברתית מפלה.