בהביאי בחשבון את מידת האשם שדבק בפעולתן של דסקו ויעד, שנעשו בניגוד לעמדתה של טיימינג, ואף לנוכח מדיניות משפטית ראויה שאינה מצדדת בהפרה של יחסי אמון שאמורים לחול בין יצרן זר לבין מפיץ מקומי ויצירת ניגוד עניינים מובנה ביחסי ההפצה על ידי אותו מפיץ, אני רואה לנכון להפחית את היקף ההודעה המוקדמת לשמונה חודשים בלבד [ראו לעניין הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים עד חצי שנה במקרה של הפצת מוצרים מתחרים: ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2) 429, 435 (1993)]. תוצאה זו אף מתיישבת עם תכלית נוספת של מוסד ההודעה המוקדמת, והיא – מתן פרק זמן סביר למפיץ להתארגן לסיום יחסי ההפצה. בהינתן כי דסקו ויעד הפיצו מוצרים מתחרים מסין לאלה של טיימינג, ברי כי פרק הזמן להתארגנות שיידרש מהן הוא קצר הרבה יותר מאשר בנסיבות בהן היו נמנעות מלעשות כן. ואכן, אייל אישר בחקירתו הנגדית כי לתוך ה"וואקום" שנוצר לאחר סיום היחסים עם טיימינג, נכנסה DTC [פר' עמ' 33, ש' 17-1]. באופן זה, "נחסך" מהתובעות החיפוש אחר יצרן סיני חלופי בתחום הפרזול של מגירות ומסילות.
67. סיכומם של דברים – אני קובע כי דסקו ויעד זכאיות לתקופת הודעה מוקדמת בת שמונה חודשים. תקופה זו הולמת את נסיבות ענייננו, היה בה (לוּ ניתנה) לאפשר לדסקו וליעד להתארגן לקראת סיום יחסי ההפצה ולהערכתי יש בה אף להוות פיצוי הולם מצידה של טיימינג עבור חלקן בייצור המוניטין שבנו דסקו ויעד למוצריה בשוק המקומי.
68. משנמצא מהו פרק הזמן הסביר להודעה המוקדמת לביטול הסכם ההפצה, יש להידרש להערכתו הכספית. הלכה היא עמנו כי על נפגע להוכיח לא רק את עובדות הנזק, אלא גם את סכום הפיצוי שנתבע על ידו:
"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט".
[ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808 (1981) (להלן – עניין אניסימוב) וראו גם: ע"א 7905/98 AEROCON C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 395 (2001)]
69. כאמור, התובעות צירפו מטעמן אלפי חשבוניות המעידות, לכאורה, על רכישת מוצרי טיימינג ומכירותיהם בשוק הישראלי. בהסתמך על ראיות גולמיות אלה טעם אייל בתצהירו כי "כפי שעולה מחשבוניות מכירת טיימינג לתובעות, הרי שרווחי התובעות ממכירת מוצרי טיימינג בתקופה של שנה אחת עומדים על סך של 3,331,342 ₪" [סעיף 136.1 ל-ת/1].
אולם, כפי שהובהר לעיל, חשבוניות אלה צורפו ללא חוות דעת, ללא כרטסת וללא סיכום הנתונים העולים מכמות אדירה זו של החשבוניות. בנסיבות אלה, יש קושי של ממש לחשב או לאמת את שיעור הפיצוי הכספי לו זכאיות דסקו ויעד.
ככלל, ימנע בית המשפט מלפסוק פיצוי על דרך האומדנא [דעת הרוב בעניין אנסימוב; ע"א 795/86 לודאית חברה לבנין בע"מ נ' השקעות שירליב בע"מ, פ"ד מא(3) 645, 652 (1987); ע"א 638/84 קאסם נ' עו"ד יואל מנהל עיזבון המנוחה וילהלמינה מטוסיאן, פ"ד מא(3) 678, 688 (1987)]. עם זאת, נקבע כי בית המשפט רשאי להפעיל שיקול דעת שיפוטי לפסיקת פיצוי על דרך האומדנא, בהתקיימות שני תנאים: האחד, כאשר ברור כי הנפגע סבל נזק של ממש. השני, כאשר הפער בין הערכה בדרך של אומדן לבין הערכה באמצעות ראיות מוצקות אינו פער גדול במיוחד [ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, פסקה 27 בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 11.11.2010); דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל-חיפה נ' מלול, פסקה 16 בפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) א' גרוניס (פורסם בנבו, 29.8.2010)].