53. תנאי מקדמי להחלתו של סעיף 373 לפקודה הוא כי החברה מצויה בהליך של פירוק. תנאי שני הוא כי הוגשה בקשה לחיוב אישי על ידי הכנ"ר, המפרק, או כל נושה או משתתף של החברה והבקשה נוגעת למי ששימש נושא משרה בחברה. תנאי שלישי הוא כי עסק של החברה התנהל למטרת מרמה. התנאי הרביעי דורש כי נושא המשרה הנתבע "היה שותף בניהול העסק ביודעין" (עניין פישר, בעמ' 88 ; ע"א סלים עתאמנה).
54. בענייננו, אין חולק כי מתקיימים שני התנאים הראשונים. המחלוקת היא בענין התנאים השלישי והרביעי.
55. לב המחלוקת נעוץ בשאלה האם עסק של החברה נוהל תוך כוונת תרמית והאם המשיב היה שותף לכך, ביודעין. לשם כך יש לבחון התקיימותו של יסוד אי יושר ממשי במעשיו של המשיב – אשמה מוסרית, חריגה מקוד של ניהול עסקים מקובל והוגן וכיוצא בזה (ראו: פס"ד דומת טקסטיל, עמ' 35 ; ע"א 471/64 מנור נ' גולדשטיין, פ"ד יט(2) 93, 100-101; ע"א 148/82 גליק נ' ארמן, פ"ד מה(3) 401, 405).
56. ניהול החברה בדרכי תרמית הוא מושג רחב, שאינו מצטמצם בהכרח לניהול החברה ולצבירת חובות בעוד החברה קורסת, בידיעה שלא יהיה ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה. המבחן הראוי הוא מבחן מכלול הנסיבות. תרמית בעסקה בודדת, קצרת מועד, יכול שתעלה מבחינת חומרתה על שורה של תרמיות "פעוטות ערך". הבחינה היא מהותית וכוללת ואינה תחומה לקריטריון זה או אחר. יש לבחון את ניהול החברה תוך שקילת כל הנסיבות של העניין (י' גרוס דירקטורים ונושאי משרה בחברה (תשמ"ט) עמ' 470; עניין פישר, עמ' 91-92).
חשבון החברה בבנק הדואר
57. אין חולק כי המשיב פתח לחברה חשבון בבנק הדואר במהלך חודש יוני 2014. לכל המאוחר היה זה ביום 23.6.2014, אך כונסי הנכסים טוענים כי היה זה אף מוקדם יותר, ביום 16.6.2014. לחשבון זה הוזרמו כספים מחברות מימון. החשבון לא היה רשום בספרי החברה ולא הוכח כי דבר קיומו היה בידיעת מי מהגורמים בחברה. מחשבון זה משך המשיב, בטווח ימים של שבוע בלבד, סכום עתק של 3,245,142 ₪, והכל במזומן, בין במט"ח ובין בש"ח. לטענת המשיב, אי רישום החשבון ומשיכות הכספים ממנו נבעו רק בשל נסיעתו לחו"ל והוא תכנן לבצע את הרישומים המתאימים לאחר חזרתו, אך לא הספיק לבצע זאת משום שבינתיים החברה קרסה.
58. המשיב בסיכומיו מנסה להצביע על המקור החוקי לעיכוב ברישום החשבון והמשיכות ממנו, בספרי החברה, וטוען כי טרם חלף המועד האחרון בו היה עליו לרשום את הפעולות בספרי החברה. לא מצאתי שיש להידרש לשאלה זו, שכן גם אם אניח שהדין עם המשיב לעניין מועד הרישום על פי דין, עדיין אין בכך כדי להסביר את פשר העובדה שהדבר לא הובא לידיעת אף אחד מבעלי התפקיד הרלוונטיים בחברה, ובכלל זה חשב החברה; לא פתיחת החשבון, לא הזרמת הכספים אליו מחברות מימון ולא משיכות הכספים שבוצעו בסכומים לא מבוטלים כלל, והכל תוך שבוע אחד. כל זאת, דווקא במועדים הסמוכים ליציאתו של המשיב מהארץ ובסמוך לפני קריסתה של החברה. יתר על כן, כאמור בחוות דעתו של רואה החשבון ונה, הנוהג בחברה היה דווקא לבצע רישום בסמוך לביצוע הפעולות הכספיות והחשבונאיות. לא ניתן שלא לתהות מדוע דווקא הפעם החליט המשיב לסטות מן הנוהג המוכר. המשיב טוען אמנם שלא הוכח כי חשב החברה, יוסי אגם, לא ידע אודות קיומו של החשבון, אלא שמדובר בהתחכמות לשמה, שכן המשיב בעצמו איננו טוען כי אגם ידע על החשבון, אלא רק שלא הוכחה אי ידיעתו. בסיכומיו המשיב אף מסביר כי תכנן לעדכן את אגם בדיעבד (ס' 41 לסיכומים), משמע, אגם אכן לא ידע על החשבון ועל הפעילות הכספית שנעשתה בגדרו. בהחלט ניתן היה לצפות מן המשיב, לו אכן שיתף את יוסי אגם בדבר קיומו של החשבון, שהיה טוען זאת פוזיטיבית ואף מזמין לעדות את יוסי אגם.