פסק דין
מבוא
1. לפניי בקשתם של כונסי הנכסים, עו"ד ישראל בכר ועו"ד ישראל שפלר (להלן: "כונסי הנכסים"), של חברת עטרת תעשיות (1996) בע"מ (בפירוק ובכינוס) (להלן: "החברה"), לחייב את מר עדי קדושים (להלן: "המשיב"), מתוקף היותו המנהל והבעלים של החברה, באחריות אישית לחובות החברה לפי סעיפים 373 ו – 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג – 1983 (להלן: "פקודת החברות" או "הפקודה"). עוד מבוקש לחייב את המשיב להשיב לחברה סך של 11,390,807 ₪ שנטל ממנה שלא כדין.
2. לעת פעילותה, עסקה החברה בשיווק מוצרי מזון, והמשיב היה מנהלה של החברה ובעליה.
3. ביום 13.07.2014 מונו כונסי הנכסים ככונסי נכסים זמניים לחברה, לצורך אכיפת אגרות חוב של נושיה המובטחים. ביום 20.04.2015 הפך המינוי לקבוע.
4. עם קבלת המינוי הזמני פעלו כונסי הנכסים לביצוע בדיקות לצורך התחקות אחר סיבת קריסתה של החברה. כחלק מהבדיקות, קיימו כונסי הנכסים פגישה עם המשיב וכן ביקשו מרואה החשבון המלווה של הליכי הכינוס, שי ונה, לבצע בדיקות חשבונאיות בהנהלת החשבונות של החברה ולאתר פעולות חריגות שנעשו בקופתה ובחשבונותיה.
5. דו"ח רואה החשבון שי ונה, אשר צורף כנספח לבקשה, מפרט ממצאים לפיהם בחודשים יוני ויולי 2014, סמוך מאוד לקריסת החברה, נטל המשיב מהחברה סכום מצטבר של 11,390,807 ₪.
6. כונסי הנכסים קיימו פגישות נוספות עם המשיב, בהן התבקש להסביר את פשר משיכות הכספים שפורטו בדו"ח רואה החשבון. המשיב טען כי העביר את הכספים ללקוח של החברה בשם אבו מיאלה, תושב מזרח ירושלים, לצורך מימון מיזם משותף שאמור היה להניב לחברה רווחים נאים.
7. לטענת כונסי הנכסים, תשובותיו של המשיב, שנקלע בינתיים להליכי פשיטת רגל, לא סיפקו מענה הולם לממצאים החמורים שנתגלו ולפיכך הם ביקשו וקיבלו היתר, מאת בית המשפט המופקד על הליך פשיטת הרגל של המשיב, להגיש את הבקשה הנוכחית.
8. דיונים בבקשה נערכו ביום 04.04.2017 וביום 07.11.2017. במהלכם נחקרו רואה החשבון שי ונה, גב' ענת זמברג, היא סמנכ"ל התפעול בחברה, והמשיב. לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.
טענות כונסי הנכסים
9. לטענת כונסי הנכסים, המשיב גזל סך של 11,390,807 ₪ מכספי החברה, באמצעות משיכות שביצע מחשבון מיוחד שפתח לשם כך בבנק הדואר וכן באמצעות נכיון שיקים שקיבלה החברה, ואשר את תמורתם נטל לעצמו.
10. כונסי הנכסים טוענים כי לא קיימות מחלוקות עובדתיות משמעותיות בין הצדדים בקשר לביצוען של משיכות כספים על ידי המשיב. עיקר המחלוקת הינה בקשר למשמעות המשפטית של פעולות אלה.
11. באשר לחשבון החברה בבנק הדואר, טוענים כונסי הנכסים כי החשבון כלל לא היה רשום בספרי החברה, דבר הסותר את כללי החשבונאות המקובלים. דבר קיומו נתגלה רק במהלך בדיקות רואה החשבון שי ונה. לחשבון זה הוזרמו כספים מחברות מימון, מחשבון החברה בבנק הפועלים ומלקוחות החברה. מרבית הכספים שהופקדו לחשבון (כ - 3.2 מיליון ש"ח) נמשכו על ידי המשיב בטווח קצר ביותר של שבוע ימים, במזומן, הרוב במט"ח וחלק קטן בש"ח. כל זאת, בנסיבות בלתי מתקבלות על הדעת - החברה עמדה על סף קריסה ובסמוך לפני יציאת המשיב מן הארץ, כאשר המשיב אינו מספק כל גרסה מטעמו מדוע קיומו של החשבון לא נזכר בספרי החברה ומבלי שמי מעובדי החברה ונושיה יידע על קיומו.
12. כונסי הנכסים טוענים כי כעולה מן הדו"ח של רואה החשבון ונה, בנוסף לכספים שהוציא מבנק הדואר, המשיב נטל לכיסו את כספי תמורות הניכיון מחברות מימון פרטיות (ג'וסטו עסקי מתכת בע"מ, מ.ס.ד. פתוח ותשתיות בע"מ, פינשטיין דיזיין בע"מ) להן מסרה החברה שיקים לניכיון. זאת ועוד, המשיב מסר לצים פיננסים בע"מ (להלן: "צים פיננסים") שיקים של החברה בסך של כ - 2.1 מיליון ש"ח ובתמורה קיבל מצים פיננסים סך של 1.908 מליון ₪. כמו כן, חויבה העסקה בעמלה של 43 אלף ש"ח, כך שבסופו של דבר משך המשיב מן החברה סך של כ - 1.95 מיליון ₪ באמצעות צים פיננסים. לעניין זה, דוחים כונסי הנכסים את טענת המשיב לפיה מדובר בהלוואה פרטית אשר כנגדה שעבד את בית מגוריו, שכן לטענתם המשיב לא התכחש לעובדה שמסר לצים פיננסים שיקים של החברה כנגד קבלת המימון, ודי בכך כדי ללמד כי עסקינן בעסקה שנערכה מול החברה ולא בהלוואה פרטית.
13. כונסי הנכסים דוחים את טענת המשיב בדבר קיומו של פרויקט משותף לחברה ולאבו מיאלה. לדידם, טענתו של המשיב היא חסרת בסיס, אינה מגובה בראיות ומשוללת כל הגיון עסקי, כלכלי ומשפטי. כך למשל מציינים כונסי הנכסים, כי אבו מיאלה היה לקוח של החברה ולא ספק שלה ולכן מדובר בעסקת מימון לכל דבר ועניין. היקף הפעילות מול אבו מיאלה ירד דרסטית במחצית הראשונה של שנת 2014, שיקים שמשך לפקודת החברה חוללו באי פרעון והוא היה חייב לחברה סך של 14 מליון ₪, ולכן לא היה כל היגיון ליתן לו אשראי נוסף, ודאי לא כאשר הדבר נעשה ללא כל אסמכתא בכתב. עסקינן בהתנהלות אשר אינה עולה בקנה אחד עם טובת החברה ונושיה, ומשמעותה העדפה של צד ג' על פני החברה, תוך הפרה מוחלטת של חובת הזהירות וחובת האמונים בהן חב המשיב כלפי החברה. כונסי הנכסים מציינים בהקשר זה כי במועד העברת הכספים היה ידוע למשיב כי השיקים של אבו מיאלה חוזרים וכי העברת הכספים מעמידה בסיכון מוחלט את הסיכוי להשבתם. זאת ועוד, המשיב לא טרח להביא את אבו מיאלה לעדות בפני בית המשפט, דבר הפועל לחובתו.
14. עוד טוענים כונסי הנכסים, כי המשיב מרבה בטענות הגנה אשר אינן רלוונטיות לפלוגתאות מושא הבקשה. כך למשל, הטענות בקשר להתנהלות הנושה המובטח, בנק דיסקונט, ובקשר עם התנהלות כונס הנכסים, עו"ד שפלר, בימים שקדמו לקריסת החברה, מוכחשות אך גם אינן מעלות או מורידות.
15. נוכח כל האמור, כך טוענים כונסי הנכסים, הוכח כי המשיב ניהל את החברה תוך כוונה לרמות את נושיה וביצע פעולות אקטיביות לשם כך - נטל מן החברה שלא כדין כספים בסך מצטבר של 11,390,807 ש"ח, ושלשל אותם לכיסו, בין במישרין ובין באמצעות צדדים שלישיים. מעשים אלה עומדים בסתירה לטובת החברה ופגעו פגיעה קשה בנושיה ולכן יש להטיל על המשיב חבות לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודה.
טענות המשיב
16. המשיב מכחיש מכל וכל את הטענה כאילו נטל לכיסו את כספי החברה. לטענתו, החברה גם לא עמדה על סף קריסה ומצבה היה שפיר עד לבוקרו של יום 10.7.2014. קריסתה ארעה אך ורק בשל התנהלותו של עו"ד שפלר, בשליחות בנק דיסקונט, במשרדי החברה במרכז הלוגיסטי, כאשר הציג עצמו כבר סמכא להשתלט על רכוש החברה ולהפסיק פעילותה ובכך יצר שמועה על התמוטטות החברה בקרב כל ספקיה ונושיה.
17. לטענת המשיב, התנהלותם של עו"ד שפלר ויתר נציגי בנק דיסקונט בבוקר יום 10.7.2014 נבעה בשל חילולם של שלושה שיקים באי פרעון, למרות שלרשות בנק דיסקונט עמדה בטוחה נזילה זמינה בדמות פיקדון פרטי של אשת המשיב. חילולם של השיקים נבע משהייתו המפתיעה של מר אייל רביד (בעל זכות החתימה ברשת "ויקטורי") בחו"ל, דבר שמנע מן החברה את האפשרות לקבל שיק בסך של כ- 800 אלף ש"ח שהיה מאפשר את פרעון השיקים.
18. המשיב טוען כי כונסי הנכסים לא הציגו כל גרסה עובדתית נגדית הנתמכת בתצהירו של עו"ד שפלר, או כל נציג אחר מטעם בנק דיסקונט, בקשר לאירועי יום 10.7.2014, ובכלל זה בקשר לטענות שהועלו על ידי המשיב כלפי עו"ד שפלר והתנהלותו. יתרה מכך, קיימות סתירות ותמיהות בכתבי הטענות של המבקשים. כך למשל, בבקשה למינוי כונס נכסים הוצגה הגעת עו"ד שפלר בבוקר יום 10.7.2014 כאילו נעשתה משום שלבנק נודע שהמשיב עזב את הארץ ואף הודיע לסמנכ"לית התפעול כי עליה לסגור את החברה ולפטר את העובדים, אולם בכתב טענות אחר נטען כי סיבת ההגעה היתה דיווח לפיו נושים של החברה ביצעו דין עצמי ונטלו מלאי של החברה.
19. לעניין יציאתו מהארץ, טוען המשיב כי ביום 08.07.2014 נסע עם משפחתו לתאילנד לרגל חגיגת בר המצווה של בנו. מדובר בנסיעה שתוכננה חודשים רבים קודם לכן. אין המדובר בבריחה מן הארץ כפי שטענו כונסי הנכסים, ומטרת הנסיעה היתה ידועה היטב למנהלי החברה. זאת ועוד, כונסי הנכסים לא הציגו כל ראיה בדבר הברחת כספים כלשהם לחו"ל על ידי המשיב, והרי אילו היה נושא על גופו סכום מזומנים כה נכבד (9 מיליון ש"ח), סביר שניתן היה לאתרו בכל ביקורת גבולות מקרית.
20. עוד טוען המשיב כי בעת פתיחת חשבון הבנק של החברה בבנק הדואר ובעת משיכות הכספים, הוא לא יכול היה לצפות את שארע, קרי, שעו"ד שפלר והצוות שנלווה אליו יתייצבו בפתח משרדי החברה ויציגו מצג כאילו הם מוסמכים להשתלט על כל רכוש החברה ופעילותה, מה ששיתק את פעילות החברה וגרם לשמועות ולהסתערות נושים וספקים על שערי החברה. המשיב גם לא צפה ולא יכול היה לצפות את השתלשלות האירועים כפי שארעה בימים 8.7.2014 ו- 9.7.2014, קרי, שאייל רביד ישהה בחו"ל כך שהחברה לא תקבל ממנו שיק של רשת "ויקטורי" וכי הדבר יגרום לאי כיבוד שיקים של החברה ולהגעתו של עו"ד שפלר למשרדי החברה. על כן לא ניתן לייחס למשיב כוונת מרמה כלפיו נושי החברה ואף לא התנהלות בחוסר תום לב.
21. באשר לפתיחת החשבון בבנק הדואר ואי רישומו בספרי החברה, טוען המשיב כי מעולם לא ניסה להסתיר את פעולותיו בבנק הדואר. אי רישום החשבון ומשיכות הכספים ממנו נבעו רק בשל כך שהמשיב לא הספיק לעדכן את מסמכי החברה בפעולות אלה לפני הנסיעה לתאילנד. כחיזוק לטענתו מציין המשיב כי החשבון נפתח כשבועיים עד שלושה בלבד לפני נסיעתו לתאילנד וגם משיכות הכספים התרחשו ימים ספורים עד שבוע בטרם הנסיעה. החל מיום 10.7.2014, עת נמסרו מפתחות משרדי החברה לידי עו"ד שפלר, ממילא כבר לא היתה למשיב כל אפשרות לעדכן את ספרי הנהלת החשבונות של החברה. המשיב טוען כי לא היה חייב לרשום בזמן אמת בספרי החברה את הפעילות בבנק הדואר, שכן על פי הדין, ניתן לעשות זאת בתוך 30 יום. המשיב מפנה בהקשר זה להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג – 1973. על כן, החלטתו לרשום את הפעולות בבנק הדואר רק לאחר חזרתו ארצה, היתה חוקית ולגיטימית ולא היוותה כל הסתרה או התחמקות.
זאת ועוד, לאחר משיכת המזומנים על ידי המשיב לפני נסיעתו לחו"ל, החשבון בבנק הדואר נותר פתוח ואף נותרה בו יתרת זכות של כ – 80 אלף ₪, וכן שיקים דחויים בסכום כולל של כ – 140 אלף ₪, מה שאיננו מתיישב עם כוונה לרוקן את החברה מכספים.
22. באשר לטענת כונסי הנכסים בדבר אי ידיעתו של מר יוסי אגם, חשב החברה, או של עובדי החברה, אודות פתיחת חשבון בבנק הדואר, טוען המשיב כי המדובר בהרחבת חזית פסולה שאין לה זכר בחוות הדעת של רואה החשבון ונה ובבקשת המבקשים, והיא הועלתה לראשונה בעת חקירתו של רואה החשבון ונה. בנוסף, מדובר בעדות שמועה שכן רואה החשבון ונה התיימר להעיד על אי ידיעתו של צד שלישי. כמו כן, הכל נבע מכך שהמשיב לא הספיק לעדכן את אנשי הכספים בטרם יציאתו לחו"ל.
23. לעניין העברת הכספים לאבו מיאלה, מאשר המשיב כי אכן אין בידו תיעוד או אסמכתא בדבר העברה זו. עם זאת, נוכח מכלול היחסים בין החברה לאבו מיאלה, יחסי האמון ומעמדו המיוחד של אבו מיאלה, המשיב לא סבר בזמן אמת שיש צורך לתעד העברה זו. אבו מיאלה, מציין המשיב, לא היה "לקוח" בלבד, כי אם הנציג היחיד של החברה בשטחי יהודה ושומרון ואשר בלעדיו החברה לא היתה מגיעה לשוק לקוחות כה גדול ומשמעותי. עוד טוען המשיב כי גם התקשרויות עם לקוחות וספקים אחרים של החברה לא גובו בהסכמים כתובים או בניירת, כפי שאף הודה רואה החשבון ונה בחוות דעתו.
24. באשר לעסקת חג הרמדאן שנקשרה בין המשיב לאבו מיאלה, טוען המשיב כי מדובר היה במיזם משותף שאמור היה להניב רווח ממשי לחברה. כל צד אמור היה להביא את היתרונות והיכולות שלו – החברה הביאה את המימון ואילו אבו מיאלה אמור היה לדאוג לכל השאר.
25. אין חולק, מוסיף המשיב, כי במועד העברת הכספים לידי אבו מיאלה, זה האחרון היה מצוי בחוב כלפי החברה. אולם, חוב זה לא היה מפתיע או חריג שכן היה לו כבר חוב של כ- 9 מיליון ₪ כלפי החברה בסוף שנת 2013. נכון לסוף חודש יוני ותחילת חודש יולי 2014, המשיב נדרש להפעיל שיקול דעת עסקי האם נכון יהיה "לסגור את הברז" לאבו מיאלה, ובכך למוטט אותו ולפגוע בהכנסות השוטפות של החברה ובסיכויי הגבייה של החוב הקיים, או לסייע לו לעבור את התקופה הקשה שנוצרה שלא באשמתו.
26. אכן, מוסיף המשיב, הנתון המוצג על ידי כונסי הנכסים בדבר ירידה בהיקפי המכירות לאבו מיאלה במחצית הראשונה של שנת 2014 לעומת שנת 2013, נכון. אולם, המסקנה הנגזרת מכך הפוכה, בהתחשב במצבה של החברה באותה עת. העובדה שאבו מיאלה הצליח לרכוש מהחברה סחורה בהיקף של 21 מיליון ₪ בשנת 2013 הצביעה על פוטנציאל המכירות שלו לגבי שנת 2014 ומכאן סבר המשיב כי הדבר עשוי להגדיל את היקף המכירות שלו בשטחי יהודה ושומרון בשנת 2014. כמו כן, טיעון זה בדבר ירידה בהיקף מכירות של לקוח בנקודת זמן מסויימת בהשוואה לשנה קודמת הוא חוכמה שלאחר מעשה. זו דרך חשיבה אופיינית לרואה חשבון המעיין בדוחות כספיים של חברה בפירוק ולא חשיבה עסקית של מנהל עסק שחייב להגדיל את מחזור המכירות שלו ואת תזרים המזומנים בדחיפות. נוכח האמור, ראוי שתעמוד למשיב הגנת שיקול הדעת העסקי.
27. עוד טוען המשיב, כי כונסי הנכסים לא טרחו לאמת או לשלול את טענותיו מול אבו מיאלה ומסתירים חקירה שבוצעה בעניינו.