11. ביום 19.6.2017, שלחה עו"ד רות עזריאלנט, ב"כ המשיב 2, בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, ולחלופין בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין ולקביעת דיון בבקשה במעמד הצדדים. בגוף הבקשה נטען, כי המשיב 2 לא התייצב לדיון כיוון "שלא קיבל כל זימון לדין" ואף לא קיבל את גזר הדין שניתן בהיעדרו. למשיב 2 נודע כי הוא נשפט בהיעדרו רק לאחר שפנה אל משרד הרישוי על מנת לברר מדוע לא חודש רישיון הנהיגה שלו, אשר פקע. עוד נטען, כי למשיב 2 "טענות כבדי משקל" נגד האישום שכן במועד ביצוע העבירה הרכב בו בוצעה הנסיעה לא היה בחזקתו אלא בחזקת גב' שוקרון דהן יפעת, חברת המשפחה. הרכב הושאל לגב' שוקרון לבקשתה, והיא "מודה בביצוע העבירה המיוחסת לה ומוותרת על טענת התיישנות". נטען בנוסף, כי במקרה דנן יש לבטל את פסק הדין על מנת למנוע עיוות דין למשיב 2. לבקשה צורפו שני תצהירים: האחד, תצהירו של המשיב 2 שבו נטען כי הוא לא קיבל כל זימון לדין וגם לא את גזר הדין; השני, תצהירה של גב' שוקרון, המוסרת כי ביום 30.3.2016, הרכב המדובר היה בחזקתה, לאחר שהיא שאלה אותו מהמשיב 2, לצורך ביצוע נסיעה לאירוע אליו נדרשה להגיע. גב' שוקרון מודה בביצוע העבירה ומוותרת על טענת התיישנות.
12. בהחלטה מיום 29.6.2017, נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר. ראשית לכל, קבע כב' השופט ט' פרי כי לא הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המשיב 2, שכן ההזמנה לדין נשלחה לכתובתו הרשומה, והיא חזרה תוך ציון "לא נדרש". עוד נאמר, בהקשר זה, כי המשיב 2 "לא צירף אישור כי כתובתו שונה או אינה נכונה ולא נתן טעם מוצדק באשר לסיבת אי קבלת דבר הדואר הרשום". אשר לעילה האחרת לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, היינו אם "הדבר דרוש למנוע עיוות דין", קבע בית המשפט לתעבורה, כי אין "מדובר במקרה חריג" שיש לבטל בגינו את פסק הדין שניתן בהיעדר. עוד ציין בית המשפט לתעבורה, כי "מבצעת העבירה" (המרכאות במקור – א.ש.) חתמה על תצהירה כשנה לאחר מועד ביצוע העבירה, דבר אשר "מהווה שיהוי בלתי סביר, המצדיק דחיית הבקשה על הסף".
13. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בהודעת הערעור נטען, כי המשיב 2 לא קיבל את ההזמנה לדין, כיוון שמחודש יוני 2016 הוא חדל מלהתגורר באותה דירה "ולא הספיק לבצע את שינוי הכתובת במשרד הפנים". עם זאת, הערעור נשען, בעיקרו של דבר, על הטענה כי נגרם לו עיוות דין בשל ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר. נטען, בהקשר זה, כי "גם אם סבר בית משפט קמא הנכבד כי לא היתה 'סיבה מוצדקת' לאי הופעתו [של המשיב 2], הרי שיכול היה להשית עליו הוצאות משפט... ומכל מקום, שומה היה עליו להמשיך לבדוק אם ייגרם לו עיוות דין אם פסק הדין יוותר על כנו, בנסיבות טענתו (המוכחת בתצהירים) כי במועד העבירה לא נהג ברכב".