ומכאן לעילת הביטול שעניינה חשש לעיוות דין אשר ייגרם למי שניתן פסק דין בהיעדרו. המערערת גורסת, כי על הטוען לעיוות דין רובץ נטל כבד, להצביע על קיומה של ראיה שיש בה פוטנציאל להביא לשינוי תוצאת המשפט. לגישת המערערת, יש לפרש את צירוף המילים "עיוות דין", המופיע בסעיף 130(ח) לחסד"פ, בדומה למשמעות ביטוי זה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שבו נאמר כי ניתן להורות על קיומו של משפט חוזר בעניין פלילי, בין היתר, אם "מתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". המערערת סבורה, כי "שיקולי אחידות והרמוניה מובילים למסקנה כי הנטל הרובץ על המבקש בשני סוגי ההליכים – בין אם מדובר בבקשה לביטול פסק דין, בין אם מדובר בבקשה לקיום משפט חוזר – חייב להיות זהה". לשיטת המערערת, ניתן יהיה "לפתוח" את ההליך הפלילי החלוט, רק אם יעלה בידי המבקש להראות כי התצהיר, שעליו מבוססת בקשתו, הוא בעל אמינות לכאורית ומשקל סגולי, המביא לידי מסה קריטית, בעלת פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט. בהקשר לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, גורסת המערערת כי לא די בהכחשת האשמה כדי להקים חשש לעיוות דין (רע"פ 2521/12 נג'אר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (28.3.2012) (להלן: עניין נג'אר)). בנוסף, אין בהגשת תצהיר סתמי, לפיו אדם אחר ביצע את העבירה כדי להצביע על קיומו של עיוות דין (רע"פ 8626/14 סמארה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.2.2015) (להלן: עניין סמארה)). המערערת הוסיפה וטענה, בהקשר הנדון, כי בתצהיר סתמי, שניתן על ידי מי שנוטל על עצמו את האשמה אין די, אלא שיש להצביע על "אמינות לכאורית" של התצהיר. עוד גורסת המערערת, כי אין בטענת מי שמבקש לבטל פסק דין שניתן בהיעדר כי הוא כופר באשמתו, כדי להניח בסיס לטענת עיוות דין (רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (26.3.2014) (להלן: עניין ריאד).
בהקשר לטענה השכיחה כי אדם אחר נהג ברכב, הפנתה המערערת לסעיף 27 ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], לפיו "נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה... זולת אם הוכיח מי נהג ברכב...". נטען, בהקשר זה, כי חזקה סטטוטורית זו חלה ביתר שאת כאשר מוגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, בחלוף זמן ניכר, ולא ניתן להסתפק, לשיטת המערערת, בתצהיר סתמי של מי שמבקש ליטול על עצמו את האחריות לעבירה.
לאור האמור, גורסת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי בפסקי הדין שניתנו בעניינם של המשיבים, וכי יש מקום להתערב בפסקי הדין הנ"ל, ולבטלם.