18. בהחלטה שניתנה בפתקית, ציין כב' השופט א' בועז כי המשיב 3 לא הצביע על סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, שכן הוא לא שינה את כתובתו במשרד הפנים ולא בדק אם הגיע דבר דואר לכתובתו הרשומה. עוד נקבע, כי המשיב 3 לא הצביע "על כל עיוות דין שיגרם לו מאי ביטול פסק הדין". בנוסף נאמר בהחלטה, כי העונש שהושת על המשיב 3 "עומד במתחם הענישה הראוי" לנוכח עברו התעבורתי המכביד, הכולל הרשעות "חוזרות" בעבירה זו, לרבות פסילה על תנאי שהופעלה בחופף.
19. בהודעת ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד נטען, כי שגה בית המשפט לתעבורה בכך שנתן החלטה בפתקית, מבלי לקיים "דיון אמיתי ומהותי" בטענות המשיב 3, וזאת בניגוד להחלטות "מנחות" של בתי משפט מחוזיים (האזכורים מופיעים בהודעת הערעור). עוד נטען, כי קיים במקרה דנן חשש ממשי לעיוות דין, שכן המשיב 3 עומד על חפותו והוא אף ביקש לממש את זכותו להישפט. עיוות הדין שנגרם למשיב 3 נוגע גם לתוצאתו העונשית של ההליך, שכן העונש שהושת עליו, הכולל 3 חודשי פסילה בפועל, אינו עומד במתחם הענישה הראוי והוא איננו מידתי.
20. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' יעקב) קיבל, ביום 13.9.2017, את הערעור, הגם שקבע כי אי התייצבותו של המשיב 3 נבעה ממחדלו, שכן הוא לא הודיע למשרד הפנים על שינוי הכתובת. עם זאת, ציין השופט יעקב, כי "אדם זכאי ליומו בבית המשפט, בפרט מקום שבו הוא מבקש להישפט". השופט יעקב הוסיף עוד בפסק דינו, כי "אני סבור כי אדם אינו צריך להיות מורשע בדין בשל מחדל מסוג כזה, מקום שבו הוא מבקש להישפט". לפיכך, הוחלט לבטל את פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, תוך החזרת הדיון לבית המשפט, "החל משלב הקראת כתב האישום".
תמצית טיעוני המערערת בבקשות לרשות הערעור
21. נטען בבקשות, כי פסקי הדין שניתנו על ידי כב' השופט א' יעקב, הן בעניינם של המשיבים והן במקרים רבים אחרים, משקפים "גישה פרשנית עקבית ושיטתית", העומדת בניגוד להלכה הפסוקה, בהקשר לטענת "עיוות דין" המועלית על ידי מי שנשפט בהיעדרו.
טרם שפרשה את טיעוניה בנוגע לעילת הביטול שעניינה חשש לעיוות דין, טענה המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי גם בשאלה הפרלמינרית, והיא: האם יש לקיים דיון בבקשה לביטול פסק הדין? המערערת הזכירה, בהקשר זה, את קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניינו של המשיב 2, לפיה בכל מקום שבו מוגש תצהיר על ידי מי שמודה בביצוע העבירה (שאינו הנאשם), יש לקיים דיון בנושא לשם עריכת "בדיקה עובדתית" לגבי מהימנות ההודאה. לטענת המערערת, קביעה זו עומדת בסתירה לפסיקתו החד משמעית של בית משפט זה (למשל, ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003) (להלן: עניין איטליא); וכן ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם [פורסם בנבו] (6.1.2009) (להלן: עניין מנחם)). נטען, כי ההלכה המחייבת בעניין זה מורה כי, ככלל, אין לקיים דיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, שכן הדבר חותר תחת ההסדר הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), לפיו רואים אי התייצבות לדיון בעבירות קלות כהודאה באשמה. קיום דיון, כל אימת שנאשם מבקש לבטל פסק דין שניתן בהיעדרו, יגרום, כך נטען, לבזבוז זמנו של בית המשפט אשר יאלץ לדון בעניינו של מי שבחר שלא להתייצב לדיון במשפטו.