המסקנה היא כי הוספת החריג, בגדר רשימה בלתי סגורה, תפגע בוודאות הדרושה במשפט הפלילי, ואף אינה ראויה לטעמי משיקולים מעשיים. לכן, ודווקא בשל נימוקי חברי, לדעתי אי החלת החזקה החלוטה בסעיף 2(ב) על הסדרים אנכיים יעשה ככלל, ללא חריג לצידו.
סוף דבר
10. אני מצטרף, אפוא, לתוצאה אליה הגיע השופט רובינשטיין בדבר דחיית הערעור על גזר הדין, ולכלל לפיו סעיף 2(ב) לא יחול על הסדרים אנכיים. עם זאת, ובניגוד לדעתו, אינני סבור כי יש מקום ליצור חריג לכלל זה.
ש ו פ ט
השופט א' שהם:
1. אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו המקיף והיסודי של חברי, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, אשר העמיד את ההלכה בנושא המורכב ורב הפנים של ההגבלים העסקיים, על מכונה. אני מסכים לדחיית הערעורים על הרשעתם של המערערים כולם, ואשר לעונש – נראה לי כי אין מנוס מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, גם אם קצר במשכו, על רוזנהויז. ועוד מקובלת עליי עמדתו של חברי, לפיה גידור ישא את מלוא תקופת המאסר בדרך של עבודות שירות. אשר ליתר רכיבי העונש, אף אני סבור כי אין מקום להתערבותנו.
2. לאחר שעיינתי בהערותיו של חברי, השופט נ' הנדל, התחזקתי בדעתי כי סעיף 2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים לא נועד ביסודו לחול על הסדרים אנכיים, וכאשר מדובר
--- סוף עמוד 72 ---
בהסדר אנכי מן הראוי לבחנו בגדרי סעיף 2(א) לחוק ההגבלים העסקיים. אשר לדברי חברי, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, לפיהם יש להותיר פתח צר, המיועד למקרים חריגים במיוחד, שדרכו ניתן יהיה לבחון הסדרים אנכיים תחת סעיף 2(ב), נראה כי הדבר אינו דרוש להכרעה במסגרת הערעורים שלפנינו, והייתי מותיר את הנושא בצריך עיון, לעת מצוא.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ובהסכמת השופטים נ' הנדל ו-א' שהם, כי אין להיעתר לשלושת הערעורים על הכרעת הדין וכן אין להיעתר לערעורם של רוזנהויז ושופרסל על העונש; ואילו יש להיעתר לערעורו של גידור על העונש, כאמור בפסקאות קי"ב וקט"ו מעלה.
עוד הוחלט, כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ובהסכמת השופטים הנדל ושהם, כי ככלל, הסדרים אנכיים ייבחנו בהתאם לסעיף 2(א) לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, ולא בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים. אשר לשאלה האם יש להותיר פתח צר לבחינת הסדרים אנכיים חריגים לפי סעיף 2(ב), נותרה השאלה בצריך עיון; המשנה לנשיאה סבור, כי יש מקום בהותרת פתח צר מעין זה במקרים חריגים במיוחד, מן הטעמים שהובאו בחוות דעתו; השופט הנדל בעמדה כי אין לעשות כן מהטעמים שהובאו בחוות דעתו; ואילו השופט שהם סבור, שהסוגיה אינה טעונה הכרעה בענייננו ולכן השאירה בצריך עיון.