פסק דין
1. בפניי תביעה לחיוב הנתבעים בהחזר הלוואה שנתן התובע לנתבע 1, בהתאם להסכם הלוואה שנכרת בין הצדדים ביום 23.4.2014. הנתבעים 2-3 ערבו לחיובי הנתבע 1 כלפי התובע מכוח הסכם ההלוואה והנתבעת 4 נתנה המחאת ביטחון להבטחת חיובי הנתבע 1.
העובדות
2. התובע הנו רופא ילדים. התובע עובד בקופת החולים בסח'נין וכן מנהל מרפאה עצמאית בכפר עראבה. בנו של התובע והנתבע 1 (להלן: "הנתבע") היו חברים קרובים מילדות. מכוח כך אף התרקמו יחסי ידידות חמים בין התובע לבין הנתבע.
3. במועד לא ידוע נקלע הנתבע למצוקה כלכלית קשה עקב הלוואות בסכומי עתק שנטל מגורמים מפוקפקים בשוק האפור. בעקבות כך פנה הנתבע לתובע בבקשה כי יסייע לו בהלוואה – והתובע נענה לבקשתו. לא הוברר מתי נתן התובע לנתבע כספים וכמה. אין מחלוקת כי בשנת 2014, כשביקש הנתבע ללוות כספים נוספים, התנה זאת התובע בחתימת הנתבע על הסכם הלוואה אשר יכלול ערבויות לקיום חיובי הנתבע. הנתבע פנה לעורך דין מטעמו, הוא עורך דין ג'אבר קראקרה, אשר הכין הסכם הלוואה בין התובע לנתבע.
4. ביום 23.4.2014 חתמו התובע והנתבע על הסכם הלוואה (להלן: "ההסכם"). הצדדים להסכם הם התובע, הנתבע (המוגדר כ"לווה") והנתבעים 2-3 (המוגדרים כ"ערבים"). בהתאם להסכם הלווה התובע לנתבע שני מש"ח (סעיף 2א' להסכם). עוד סוכם כי סכום ההלוואה יוחזר בארבעים תשלומים חודשיים, רצופים ושווים על סך 50,000 ₪ כל אחד, שהראשון בהם ביום 30.6.2014 (סעיף 2ג' להסכם). ההסכם מפרט את הביטחונות שנתן הנתבע לתובע כנגד ההלוואה – זכויותיו בבית מגוריו בחלקה 110 בגוש 19381 כפר עראבה וכן קרקע בשטח שני דונם (סעיף 4 להסכם). ההסכם אף מפרט את התחייבויות הערבים (סעיף 5 להסכם). כן נקבע כי הנתבע יישא בכל חבות מס שתיווצר בקשר להעמדת ההלוואה או רישום הבטוחות (סעיף 9א' להסכם).
5. הנתבע 2 הנו אחיו של הנתבע. הנתבעת 3 הנה אשתו של הנתבע. הנתבעים 2-3 (להלן: "הנתבעים") ערבו לחיובי הנתבע מכוח הסכם ההלוואה. על ההסכם חתמו התובע והנתבעים וכן עו"ד ג'אבר קראקרה.
6. בד בבד עם החתימה על הסכם ההלוואה חתמו הנתבע והנתבעים על כתבי ערבות אישית בלתי חוזרת לפיה הם ערבים להחזר ההלוואה שנטל הנתבע מהתובע. גם הנתבעים (הערבים) העמידו את זכויותיהם בחלקה 110 בגוש 19381 כבטוחה לקיום חיובי הנתבע על פי הסכם ההלוואה. כבטוחה נוספת להבטחת החזר ההלוואה מסרה הנתבעת מספר 4, חברה הנשלטת בידי הנתבעים, המחאה על סך 2,000,000 ₪ משוכה על בנק הדואר. על ההמחאה חתמה הנתבעת 3. עו"ד ג'אבר קראקרה אישר את חתימת הערבים על כתבי הערבות.
7. עוד צורף להסכם לוח סילוקין ובו חתימת התובע על שני התשלומים הראשונים על סך 50,000 ₪ (תשלומים מיום 30.6.2014 ומיום 30.7.2014). אין חולק כי הנתבע שילם אף באוגוסט 2014 סכום של 10,000 ₪. לטענת התובע שילם הנתבע 110,000 ₪ וחדל. לטענת הנתבע שילם סכום נוסף של 86,100 ₪.
ההליך
8. ביום 19.11.2015 הגיש התובע כתב תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום יתרת ההלוואה בסך 1,890,000 ₪ (2 מש"ח – 110,000 ₪).
9. בד בבד עם הגשת כתב התביעה הגיש התובע בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד על נכסי הנתבעים אצל מחזיקים שונים, כמפורט בבקשה. ביום 27.12.2015 נתן בית המשפט צו עיקול על זכויות המגיעות לנתבעים בחלקה 110 בגוש 19381 ורשומות על שם המשיבים 2-9 לבקשה (בעלי הזכויות הרשומות בחלקה המתוארים בבקשה כמחזיקים). ביום 10.3.2016 בוטלו העיקולים הזמניים, לאחר שהתובע הודה כי לא מסר אותם לנתבעים.
10. ביום 13.3.2016 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה מטעם מי מהנתבעים. ביום 9.5.2017 הגישו הנתבעים בקשה לביטול פסק הדין. בבקשתם טענו הנתבעים כי כתב התביעה לא נמסר להם כדין.
11. בתצהיר התומך בבקשה לביטול פסק דין הודה הנתבע כי קיבל מהתובע בשנת 2010 הלוואות. ההלוואות ניתנו לו לבקשתו, לאחר שנקלע לקשיים כלכליים ואיומים על חייו. הנתבע אף אישר כי הוא והערבים חתמו לבקשת התובע על ההסכם וכתבי הערבות, אולם לטענתו עשה כן ללא שקרא את המסמכים ומתוך אמון בתובע. עוד טען הנתבע כי בפועל קיבל מהתובע 1.3 מש"ח בלבד ולא 2 מש"ח כנטען. כן טען הנתבע כי השיב לתובע 86,100 ₪ נוספים לסכום של 110,000 ₪. לפיכך, טען הנתבע, הנו חייב לתובע סכום של 1,104,000 ₪, אותו הוא מתחייב להשיב, בצירוף ריבית "חוקית".
12. בהחלטתה מיום 22.6.2017 קבעה כב' הרשמת הבכירה (כתארה אז) ג' ספרא-ברנע כי נוכח הודאת הנתבע בחוב בסך 1,104,000 ₪ ובהעדר כל הגנה בפני התביעה בסכום זה, נדחית הבקשה לביטול פסק דין ביחס לסכום זה. כן קבעה כב' הרשמת כי בהיעדר הגנה אין עילה אף לביטול מחובת הצדק. עוד הוסיפה כב' הרשמת:
"טענת המבקשים לגוף התביעה, קבלת סכום נמוך מהסכום עליו חתמו שלושה אנשים בנוכחות עו"ד, הנה טענה שאין לה סיכוי להתקבל, בהתחשב בהלכה הקובעת כי החותם מחויב בהוצאות חתימתו, גם אם לא קרא את תוכן ההסכם וטעה בהיקף ההתחייבות. יש ראיות מהימנות לסכום ההלוואה האמתי בהסכם החתום, בצ'ק של המבקשת מספר 3 ובעדות המשיב ועו"ד קראקרה.
גם הטענה לתשלום נוסף, שהמשיב לא ציין בכתב התביעה הנה כללית וסתמית, אינה מציינת למשל מועד ומספר תשלומים, והנה הגנה קלושה שבקלושה.
בצירוף כל הנימוקים לעיל אני קובעת כי הבקשה לביטול פסק דין תתקבל רק ביחס לסכום ההפרש 786,000 ₪." (ע' 4, ש' 7-13)
13. ביטול פסק הדין הותנה, בין השאר, בהגשת בקשת רשות להתגונן מפורטת עד יום 20.7.2017 ותשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,200 ₪. משלא הגישו הנתבעים בקשת רשות להתגונן במועד שנקבע, נדחתה הבקשה לביטול פסק דין כולה בהחלטה מיום 27.7.2017. ביום 26.9.2017 הגישו הנתבעים בקשה לביטול ההחלטה מיום 27.7.2017. בהחלטתו מיום 7.1.2018 ביטל בית המשפט את החלטתו מיום 27.7.2017, בתנאי שהנתבעים ישלמו גם הוצאות ושכר טרחת עו"ד בגין הבקשה הנוספת בסך 1,200 ₪ נוספים. כן נקבע דיון בבקשת הרשות להתגונן ביום 1.5.2018.
14. ביום 18.4.2018 הודיע התובע כי הוא מסכים כי תינתן לנתבעים רשות להתגונן. בהחלטתו מיום 18.4.2018 נתן בית המשפט לנתבעים רשות להתגונן ביחס לסכום של 786,000 ₪ (1,890,000 – 1,104,000) והורה על העברת הדיון בתביעה לסדר דין רגיל.
15. בהחלטתי מיום 21.4.2018 הוריתי לצדדים להודיע האם השלימו את ההליכים המקדמיים והאם ברצונם להגיש תצהירי עדות ראשית נוספים לאלה שהוגשו עד כה. התובע הודיע כי אין ברצונו להגיש תצהירי עדות ראשית נוספים. ביום 3.6.2018 הודיעו אף הנתבעים כי אין בכוונתם להגיש תצהירי עדות ראשית נוספים לאלה שצורפו לבקשת הרשות להתגונן ולבקשה לביטול פסק דין.
16. בהחלטתי מיום 4.6.2018 קבעתי את התיק לשמיעת ראיות הצדדים ביום 25.11.2018. מטעם התובע העידו התובע, עו"ד ג'אבר קראקרה ומר מוחמד נעאמנה. הנתבעים העידו בעצמם.
הצדדים הגישו סיכומיהם, והגיעה עת ההכרעה.
טענות הצדדים
17. טענות התובע:
א. בהחלטת בית המשפט בבקשה לביטול פסק דין מיום 22.6.2017 קבע בית המשפט כי נוכח ההלכות לפיהן החותם מחויב בתוצאות חתימתו, גם אם לא קרא את תוכן ההסכם וטעה בהיקף ההתחייבות, הגנת הנתבעים כי קיבלו סכום נמוך מזה הרשום בהסכם עליו חתמו בפני עורך דין הנה קלושה. עוד קבע בית המשפט כי יש ראיות מהימנות לסכום ההלוואה האמתי בהסכם החתום, בהמחאה שמשכה הנתבעת 4, עליו חתמה הנתבעת 3, ובעדות התובע ועו"ד ג'אבר קראקרה. בית המשפט אף ציין בהחלטתו כי הטענה לתשלום נוסף לא צוינה בכתב ההגנה והנה כללית וסתמית, אינה מציינת מועד ומספר תשלומים, ולפיכך הנה הגנה קלושה שבקלושה. טוען התובע כי קביעות אלה של כב' בית המשפט לא נסתרו וכי יש לאמצן במסגרת פסק הדין.
ב. קיימת חזקה כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שהבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו (ע"א 467/64 שוורץ נגד סנדור, פ"ד יט (2) 113, 117; ע"א 6799/02 משולם נגד בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נח (2) 145; ע"א 8800/04 שטיינר נגד בנק המזרחי (11.11.2004); ע"א 6055/04 לנדאו נגד בל"ל (12.7.2006). חזקה זו מתעצמת, עת מדובר במסמכים מהותיים כגון שטרי שעבוד ומשכנתא (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נגד לופו, פ"ד נד (2) 559; ע"א 6645/00 ערד נגד אבן, פ"ד נו (5) 365, 375; ע"א 2503/11 עיזבון המנוחה בועז בתיה ז"ל נגד בנק אוצר החייל בע"מ (18.12.2011). על המבקש לסתור חזקה זו מוטל נטל הראיה והשכנוע בראיות פוזיטיביות וברמת הסתברות של אפשרות קרובה (ע"א 84/80 קאסם נגד קאסם, פ"ד לז (3) 60, 91; ע"א 624/88 גולד נגד מעוז, פ"ד מד (1) 497, 503; ע"א 1548/96 בעמ' 570; ע"א 9538/06 ישראל סגל נגד בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ (10.6.2008); ע"א 8533/06 נורית גילמן נגד הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (5.8.2008). בענייננו, לא נסתרה החזקה, אף לא מקצתה. עדות הנתבעים הנה עדות יחידה, שלא מצאה כל תמיכה חיצונית.
ג. אין בכך שהנתבעים העידו כי חתמו על ההסכם וכתבי הערבות לבקשת הנתבע, בכדי לפטור אותם מהתחייבותם. לעניין זה מפנה התובע לדברי גבריאלה שלו במאמרה "טעות בחתימה – האמנם 'לא נעשה דבר'?", משפטים י"א 501, 510, שם נאמר כי אדם החותם על חוזה, נדרש לפעול תוך אחריות וזהירות, בשים לב לכך שבחתימתו הנו יוצר מצג של אימוץ החוזה.
ד. טענות הנתבעים הנן טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, בניגוד להוראות סעיף 80 לחוק הפרוצידורה האזרחית העות'מאנית. לעניין זה מפנה התובע לי' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, דיונון (תשס"ד-2003), בעמ' 1312, שם נכתב:
"טענות נגד מסמך מתאפיינות איפוא בכך שהן מערערות על תוכנו של המסמך בזמן עשייתו; שעיקרן בכך שהתוכן אינו מבטא את מה שהוסכם בין הצדדים עובר לעשיית המסמך .... טענות אלו, הן הטענות שאין להוכיחם בעדות בעל פה, אלא – במסמך אחר או בהודאתו או בספריו של היריב".
ה. עדות הנתבעים עומדת בסתירה להצהרותיהם הקודמות. לעניין זה מפנה התובע לכך שבכתבי הערבויות נכתב כי אם לא תוחזר ההלוואה במועד, יהא התובע זכאי לממש את הנכסים שצוינו בכתבי הערבויות. והנה, בבית המשפט העידו הנתבעים אין להם זכויות בחלקה 110 גוש 19381. כן מפנה התובע לסתירה בין תשובת הנתבעת 3 בתשובה לשאלה 15 לשאלון שנשלח לה לבין עדותה בבית המשפט בעניין חתימתה על המחאת הביטחון.
ו. בעדותם בבית המשפט הרחיבו הנתבעים את חזית המחלוקת וטענו טענות שלא הוזכרו בתצהיריהם. מדובר בהרחבת חזית אסורה ועדות כבושה שאין לתת לה משקל.
ז. התובע מפנה לכך שלמרות שניתן פסק דין חלקי ונפתח תיק הוצאה לפועל, לא שילמו הנתבעים לתובע דבר.
ח. התובע מפנה למקרה נוסף בו נכרת הסכם הלוואה בין בנו, מקסים, לבין באסם כנאענה על סך 225,000 ₪. טוען התובע כי הסכום שלווה בנו הועבר לנתבע וכי לאחר שנודע לו על ההלוואה, הגיע להסכם עם המלווה כי ההלוואה תסולק תמורת תשלום 130,000 ₪ אותם שילם התובע. לאחר מכן הגיש התובע תביעה כנגד הנתבע על סך 200,000 ₪ (130,000 ₪ בצירוף 70,000 ₪ בגין עגמת נפש). הנתבע לא התגונן כנגד התביעה וניתן פסק דין על סכום התביעה במלואו (ת.א. 52586-05-17). התובע מציין כי בהלוואה זו, כמו בהלוואה מושא כתב התביעה, לא ביקש כל ריבית על הכספים שנתן לנתבע, אלא אף הצליח להפחית את סכום הריבית עליה הוסכם עם המלווה.
ט. טענות התובע מוצאות חיזוק בעדותו של עורך דין ג'אבר קראקרה, שלא הופרכה. בתצהירו העיד עורך דין ג'אבר קראקרה כי נתן לנתבעים הסבר מפורט על ההסכם בטרם חתמו. עורך דין ג'אבר קראקרה לא נחקר על תצהירו בנקודה זו ולפיכך עדותו לא נסתרה. התובע מדגיש כי עורך דין ג'אבר קראקרה היה בא כוח הנתבעים לצורך הכנת ההסכם. כן נתמכת התביעה בעדותו של מר מוחמד נעאמנה, קרוב משפחה של הנתבעים, אשר העיד כי הנתבע הודה בפניו על לקיחת ההלוואה מהתובע.
י. בסיכומי התשובה שהגיש הפנה התובע לכך שטענות הנתבעים בסיכומיהם מהוות הרחבת חזית, משלא הועלו עד למועד הסיכומים. כך לגבי הטענה ללחץ שהופעל על הנתבע, שלא הועלתה בתצהירי הנתבעים וממילא ניתנה לתובע אפשרות לחקור לגביה. אף הטענה לחריגה מהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: "חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות") הועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים.
יא. עוד מפנה התובע לכך שטענה לעושק יש להעלות תוך זמן סביר נוכח הוראות סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") (ע"א 338/85 שפיגלמן נגד צ'פניק, פ"ד מא (4) 425, 421) וכי הנטל להוכיח את יסודות הטענה מוטלים על הטוען (ע"א 5490/92 רחל פגס נגד ישראל פגס (29.12.1994)). התובע מפנה לכך שעד היום לא קיבל הודעת ביטול.
18. טענות הנתבעים:
א. התובע ניצל את מצוקתו של הנתבע, מצבו הכספי והנפשי, על מנת לגבות ממנו ריבית בלתי סבירה בגין ההלוואה שנתן לו. ניצול התובע את הנתבע עולה כדי עושק, כהגדרת המונח בסעיף 18 לחוק החוזים.
בענייננו, טוענים הנתבעים, התקיימו שלושת היסודות הנדרשים: מצבו של העשוק (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, חוסר ניסיון), התנהגות העושק (ניצול) והיעדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו (תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל). משמתקיימים התנאים, קמה בידי העשוק עילה לביטול ההסכם לפי סעיף 18 לחוק החוזים. לעניין זה מפנים הנתבעים לפסק הדין שניתן בע"א 719/78 איליט בע"מ ואח' נגד אלקו בע"מ, פ"ד לד(4) 673 וכן לפסק הדין בע"א 403/80 חי סאסי נגד נעימה קיקאון, פ"ד לו(1) 762.
ב. לא ניתן לנתבעים הסבר בדבר הוראות ההסכם בטרם הוחתמו עליו או על כתבי הערבות. יש לדחות את התביעה נגד הנתבעים, באשר כעולה מעדותם הם חתמו על מסמכים מוכנים, מבלי שתינתן להם הזדמנות לקרוא את כתב הערבות או ההסכם ולא הוסבר להם על מה חתמו. זאת ועוד, התובע הפר את חוק הערבות, התשכ"ז-1967 בכך שלא גילה להם על מה ערבו ולא עדכן אותם על הפרות הלווה. טעות והטעיה אלה גרמו להם לחתום על הערבויות מבלי שידעו כי מדובר בסכום של 2 מש"ח.
ג. ועוד, בנסיבות העניין יש להורות על ביטול ההסכם בשל הטעיה שהטעה התובע את הנתבעים, בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים. לעניין זה מפנים הנתבעים לפסק הדין שניתן בע"א 1581/92 ולנטין נגד ולנטין, פ"ד מט (3) 441; ע"א 280/87 רן קופלמן נגד דניאל בינקין ואח', פ"ד מג(2) 753, בעמ' 757-758; ע"א 362/89, 805,89 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נגד יקבי חברון בע"מ ואח' (31.12.1989). בנסיבות העניין יש קשר סיבתי בין ההטעיה לבין חתימת הנתבעים על ההסכם / כתבי הערבות, ולפיכם דינם בטלות.
ד. גרסת התובע לוקה בחוסר סבירות על פניה, בין השאר בשים לב לכך שהתנהלותו אינה מתיישבת עם התנהלות "חברית" שגרתית. התובע הפגין בקיאות בנוהלי השוק האפור, הפעיל על הנתבעים שיטות גביה פסולות במטרה לגזול מהם נכסים שאינם שלהם, לא הוכיח פעילות עסקית נורמטיבית כגון ניהול חשבון בנק והעמדת הלוואה כדין עם רישומים. כל אלה מצביעים על כך שהתובע נמנה על שוק המלווים החוץ בנקאים והוא פעל ופועל כחלק אינטגרלי ממנו תוך הפקת רווחים.
ה. התובע לא הוכיח כי העמיד לרשות הנתבע 2 מש"ח. בפועל, הלווה התובע לנתבע כמחצית מהסכום הנתבע. הנתבע טען כל העת כי ההלוואה שניתנה לו לא עלתה על 1.3 מש"ח. למרות זאת החתים אותו התובע על הסכם הלוואה על סך 2 מש"ח תוך ניצול מצוקתו.
ו. בהתאם לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, אין לחייב בריבית הכלולה בהלוואות. הנטל להוכחת ההלוואה והרכבה מוטל על התובע. התובע הודה כי נתן הלוואות נוספות (ע' 8, ש' 33-35, ע' 9, ש' 1-2) ולפיכך חל עליו החוק. תנאי ההלוואה לא עוגנו בהסכם כנדרש לפי סעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. התובע אף לא עמד בנטל להוכיח כי מסר לנתבע את הסכום הנטען. סעיף 16 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות קובע כי לא ניתן להתנות על הוראותיו אלא לטובת הלווה. לפיכך, אין ליתן משקל לטענת התובע כי הנתבע הסכים לריביות והתוספות אשר הועמסו על קרן ההלוואה שלא כדין ולא הוכחו. לעניין זה מפנים הנתבעים לפסק הדין בע"א 4003/07 (ת"א) בס ארנון נגד אברהם אריה (21.1.2009); ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נגד צוניאלשווילי (24.6.2007) הדן, בין השאר, בקוגנטיות הוראות סעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות; וכן לפסק הדין בת"א 28778/05 טארק פארם בע"מ נגד ניר ליטמן (12.2.2013).
הפלוגתאות
19. כעולה מטענות הצדדים חלוקים הצדדים בשאלות הבאות:
א. תוקף ההסכם נוכח המחלוקת ביחס לסכום ההלוואה;
ב. תוקף ההסכם נוכח טענת העושק;
ג. תוקף ההסכם נוכח טענת ההטעייה;
ד. האם יש בהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות בכדי לשנות את התוצאה.
אדון בטענות אלה כסדרן.
דיון והכרעה
האם ההסכם השתכלל לכדי הסכם מחייב
20. בפסק הדין שניתן בע"א 6235/15 למיא ראג'י חלאק נגד מונא כריים (15.2.2017) עמד בית המשפט על היסודות הנדרשים לצורך השתכללות מסמך לכדי חוזה מחייב:
"הלכה היא כי לצורך השתכללות של מסמך לחוזה מחייב, יש להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים במועד הכריתה – כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב; וכי ההסכמה מסוימת דיה (ראו: סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים; ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן, בפסקה 12 (24.7.2013) (להלן: עניין רוזנברג); ע"א 7193/08 עדני נ' דוד, בפסקאות 9-8 (18.7.2010) (להלן: עניין עדני); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 166-165 (2005) (להלן: שלו); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 1299-1229 (1991) (להלן: פרידמן וכהן)). לעניין רכיב גמירת הדעת, נקבע כי המבחן להתקיימות רכיב זה הוא אובייקטיבי, הנלמד מביטויים חיצוניים לכוונת הצדדים, וביניהם לשון המסמך, תוכנו והתנהגות הצדדים לפני ניסוחו, בזמן החתימה עליו ולאחר מכן (ראו: ע"א 10859/07 חברה קדישא גחש"א נ' לוי, בפסקה 7 (22.1.2012); עניין עדני, בפסקה 9). לעניין יסוד המסוימות, נקבע כי המבחן להתקיימותו הוא האם ניתן להסיק ממכלול הנסיבות כי חל מפגש רצונות ביחס לתנאים המהותיים והחיוניים של העסקה (ע"א 9255/11 דניאל נ' פלונית, בפסקה 19 (11.8.2013); ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כח(2) 291, 296 (1974); פרידמן וכהן, בעמ' 268-267). בנוסף, הפסיקה הכירה בהסכמים כבעלי מסוימות מספקת גם כאשר הם נעדרו פרטים חיוניים, ובלבד שפרטים אלה ניתנים להשלמה לפי ההוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל (ראו: סעיף 21 לחוק החוזים; ע"א 4921/12 איש חירם חברה קבלנית לבניה והשקעות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, בפסקה 11 (16.12.2014); ע"א 692/86 בוטוקובסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 66 (1989) (להלן: עניין בוטוקובסקי)). יסוד המסוימות עשוי להתקיים, אפוא, אף אם במועד חתימת ההסכם הצדדים לא הסכימו על פרטים כלשהם, וזאת כל עוד לא משתמעת מהחוזה כוונה אחרת של הצדדים באשר לפרטים החסרים (ראו: ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998) (להלן: עניין תמגר); עניין בוטקובסקי, בעמ' 66). יסודות גמירת הדעת והמסוימות מקיימים ביניהם קשרי גומלין חזקים, במובן זה שככל שישנן יותר ראיות התומכות בקיומה של גמירת דעת המעידה על כוונה ליצור קשר מחייב, הדבר עשוי לכפר על מסוימות חסרה (ראו: ע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 587 (2001); עניין עדני, בפסקה 9; עניין תמגר, בעמ' 682; פרידמן וכהן, בעמ' 292)."
21. בענייננו, נוגעות טענות הנתבעים ליסוד גמירות הדעת. כך טענתם כי לא הוסברו להם הוראות ההסכם, לא הובהר להם סכום ההלוואה, כך גם הטענות לעושק והטעייה.
אכן, הן הנתבע והן הנתבעים לא כפרו בחתימתם על הסכם ההלוואה ועל כתבי הערבות בפני עו"ד ג'אבר קראקרה (עדות הנתבע בעמ' 15, ש' 6-9; עדות ג'ואד בעמ' 17, ש' 20-23; עדות גב' רשא סעדי בעמ' 20, ש' 13-20). דא עקא, טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי לא הוסברו להם הוראות ההסכם. אין בידי לקבל טענה זו.
22. ראשית, משחתמו הנתבעים על ההסכם וכתבי הערבות, קמה לחובתם חזקה כי התכוונו להתקשר עם התובע בהסכם, אשר תנאיו הועלו על הכתב. לעניין זה ראו פסק הדין בע"א 4839/92 יוסף גנז נ' מרדכי כץ, פ''ד מח(4) 749:
"המערער טוען, כי לא הוכחה גמירת-דעתו להתקשר עם המשיב בהסכם, וכי לא די על-כן בחתימתו הפורמאלית על הסכם זה כדי להפוך אותו להסכם מחייב.
נראה כי נתחלפו לו היוצרות למערער בכל הקשור לזהותו של הנושא בנטל ההוכחה: משהוצג לפני בית המשפט הסכם החתום בחתימת ידו של המערער, קמה לחובתו חזקה כי ההסכם תקף ומחייב וכי כוונת המערער הייתה להתקשר בהסכם מחייב, כלשון הנשיא שמגר בע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, בעמ' 602מול אותיות השוליים ד-ה): 'חתימה על חוזה יוצרת חזקה בדבר הסכמתו הסובייקטיבית של החותם. ..' (ועיין גם ע"א 571/79, 49/81, 57 דירות מקסים בע"מ ואח' נ' ג'רבי; ג'רבי נ' דירות מקסים בע"מ ואח' וערעור שכנגד, בעמ' 604).
במצב דברים זה, מוטל היה נטל סתירתה של החזקה על המערער, ועליו היה להראות כי אף-על-פי שחתם חסר היה גמירת-דעת. המערער לא הרים נטל זה."
23. שנית, הנתבע הודה כי היה מודע להוראות ההסכם לפיהן עליו להשיב לתובע שני מש"ח. הנתבע לא הבהיר מה בדיוק לא הוסבר לו או מה לא הבין.
24. שלישית, צודק התובע כי טענות הנתבעים בהקשר זה מהוות הרחבת חזית. בתצהיריהם לא טענו הנתבע או ג'ואד כי לא הוסבר להם על מה הם חותמים. רשא אמנם הצהירה כי לא קראה את המסמכים, אולם בד בבד הצהירה כי הייתה מוכנה לחתום על כל מסמך (סעיפים ו'-ז' לתצהירה). גם רשא לא טענה כי לא הוסברה לה מהות המסמכים עליהם חתמה. יצוין כי רשא אף חתמה על המחאה שמשכה הנתבעת מספר 4 על סך שני מש"ח, ודומה כי אין כל צורך בהסברים בדבר מהותו של מסמך זה או מהות ההתחייבות הגלומה בו. כאמור, לאחר שבוטל חלקית פסק הדין, אפשרתי לנתבעים להגיש תצהירי עדות ראשית משלימים. למרות זאת לא עשו כן והסתפקו בתצהירים שהוגשו עד כה.
25. רביעית, טענת הנתבעים עומדת בניגוד לעדותו של עו"ד ג'אבר קראקרה בסעיף 5 לתצהירו, ת/2, לפיה: ".... הסברתי להם ואפילו תרגמתי לערבית במה מדובר, ההשלכות, המשמעויות של ההסכם, ושאלתי גם האם קיבלו את הסכום, התשובה הייתה בחיוב, כלומר קיבלו כבר הסכום מד"ר בדארנה." כזכור, עו"ד ג'אבר קראקרה נשכר על-ידי הנתבע לצורך הכנת הסכם ההלוואה. עו"ד ג'אבר קראקרה לא נחקר על תצהירו בנקודה זו, ועדותו לפיה הסביר לנתבעים את מהות ההסכם ומשמעות חתימתם – מקובלת עליי.
26. לטענת התובע הלווה לנתבע שני מש"ח, טוען הנתבע כי התובע הלווה לו 1.3 מש"ח בלבד. לטענת התובע, הסכום הקבוע בהסכם הנו סכום הקרן שהלווה לנתבע, ללא כל תוספת ריבית (ע' 3, ש' 13). לעומתו, טוען הנתבע כי התובע הלווה לו 1.3 מש"ח בלבד, ויתרת הסכום הקבועה בהסכם הנה ריבית. כדבריו בעדותו:
"לשאלת בית המשפט, מדוע חתמתי שקיבלתי 2 מיליון בהסכם ובכתב הערבות? אני משיב, כי אני זקוק לכסף והייתי בהתחלה קיבלתי 650,000 ₪, משהו כזה, שמהם הקרן 400,000 ₪ משהו כזה. ביקשתי בפעם השנייה 900,000 ₪ אחרי כמה חודשים והסכמנו ש-900,000 מקבל על ה-650,000 שהקרן שלהם היא 400,000 ויהיו ביחס 1,550,000 ונוסיף עליהם 2 מיליון. נגיע ל-2 מיליון.
לשאלת בית המשפט, האם הסכמנו שהריבית תהיה ההפרש? אני משיב, כשהייתי זקוק אז הסכמתי." (ע' 16, ש' 1-5)
27. מעדות הנתבע עולה כי הוא מודה כי חתם על הסכם מכוחו התחייב להשיב לתובע 2 מש"ח, אלא שלטענתו הסכום כולל ריבית בשיעור 700,000 ₪ - גם לה הסכים, בדלית ברירה. הנתבע אמנם מודה כי עליו לשלם לתובע ריבית "חוקית" בגין הסכום שהלווה (סעיף טו לתצהירו), אולם אינו מפרט מהי ריבית זו. גם אם אקבל את טענת הנתבע כי בפועל נתן לו התובע 1.3 מש"ח בלבד, אין בכך בכדי לפגום מתוקף התחייבותו של הנתבע, כעולה מחתימתו על הסכם ההלוואה וכתב הערבות, להשיב לתובע 2 מש"ח, כמוסכם. לא למותר לציין בהקשר זה כי לטענת הנתבע לא מדובר בהלוואה אחת, אלא בהלוואות שניתנו לשיעורין, עד לסכום הסופי שניתן במקביל לחתימה על הסכם ההלוואה.
28. למעלה מן הדרוש אציין כי גרסת התובע כי הלווה לנתבע 2 מש"ח נתמכת בלשון הסכם ההלוואה. צודק התובע כי גרסת הנתבע בעניין זה מהווה עדות בעל פה נגד מסמך בכתב, בניגוד להוראות סעיף 80 לחוק הפרוצידורה העות'מאנית הקובע כדלקמן:
"תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, למוכסנות או להלוואות שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב.
טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב או על-ידי הודאתו או פנקסו של הנתבע."
הנתבע לא הביא כל ראיות המבססות הסכמה שונה מזו שהועלתה על הכתב, ודומה כי בקשתו היא כי בית המשפט ישנה את הוראות ההסכם עליו חתם תוך החלפת אומד דעת הצדדים באומד דעתו הוא. בהיעדר מסמך בכתב, ובענייננו אף טענה להסכם בעל פה העומד בסתירה להסכם, דין הטענה להידחות.
29. צודק התובע אף בטענתו כי עדויות הנתבעים הן עדות יחידה של בעלי דין, שלא מצאה סיוע, ובנסיבות העניין לא מצאתי טעם מיוחד לאמצה כנדרש על פי הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971.
30. גרסת התובע אף נתמכת בעדותו של עו"ד ג'אבר קראקרה, אשר הכין את הסכם ההלוואה לאחר שפנה אליו הנתבע (ע' 15, ש' 3-5). עו"ד ג'אבר קראקרה העיד כי התבקש להכין הסכם הלוואה על סכום של 2 מש"ח, כשלהסכם יהיו שני ערבים, כדבריו בעדותו בפניי:
"לפני הכנת ההסכם, התקשר אלי ראמי ואמר לי שהוא הולך לקחת הלוואה מד"ר סאלח כדי לכסות את חובותיו לשוק האפור והעולם התחתון כי הם כבר מאיימים עליו ובנוסף הוא צריך עוד כסף כדי להתחיל להרים את העסק שלו שזה איטום, נדמה לי, כדי להתחיל להחזיר את ההלוואה שהוא לוקח. הוא אמר שהוא לוקח 2 מיליון ₪" (ע' 9, ש' 35 – ע' 10, ש' 2)
31. גרסת התובע נתמכת במידה מסוימת אף בעדותו של מר מוחמד נעאמנה, ממנה עולה כי הנתבע לא התכחש לדברי התובע למר נעאמנה לפיהם חב לו הנתבע 1.93 מש"ח ולא 1.3 מש"ח בלבד:
"לא ראיתי. שמעתי מראמי שהוא חייב לו. גם מסאלח שמעתי. בחודש ספטמבר 2016 ראמי הוא שכן שלי, אמא שלו בת דוד שלי, אשתו בת אח שלי. הוא בא אלי ואמר לי, אני חייב לד"ר סאלח כסף ואני לחוץ תדבר אתו, הוא חבר שלך שיחכה לי כמה חודשים, האי מתחיל לשלם לו. שאלתי כמה אתה חייב? חשבתי 20-30 אלף, הופתעתי כשאמר לי מיליון, לא זוכר בדיוק אם זה היה 1.3 מיליון או 1.4 מיליון, 1.5 מיליון, לא זוכר מספר מדויק. איך אתה חייב לו סכום כזה? אמר לי הוא הלווה לי, אני בן בית אצלו, חבר של הבן שלו. אז בערב התקשרתי לד"ר בדארנה, ראמי חייב לך סכום כזה? אמר לי, מה סכום כזה? הוא חייב לי 1.930 מיליון. קראתי לראמי ולג'ואד אמרתי לד"ר בדארנה שיחכה לנו בבית אנחנו באים אליך. הלכנו אליו ביחס, ישבנו, איך תשלם? אמר אין לי אני לא יכול עכשיו, שיחכה כמה חודשים. למחרת, הלכתי לבית שלו, ישבתי עם אמא שלו בת דוד שלי ואשתו והיה ד"ר בדארנה, איך תשלם? הוא הבטיח שיתחיל מנובמבר 2017 לשלם כל חודש 40,000 ₪ והוא חיכה, בדארנה. ראמי לא עמד בהבטחות שלו ולא שילם." (ע' 12, ש' 23 – ע' 13, ש' 1)
ובהמשך, במפורש:
"שמעתי 1.930 מד"ר בדארנה וראמי הסכים על הסכום הזה. לידי. הנה הוא שומע" (ע' 13, ש' 5)
32. אף לא ברור, והנתבעים לא הבהירו, מהי הנפקות המשפטית של טענתם כי התובע לא הוכיח כי נתן לנתבע שני מש"ח ומדוע על התובע להוכיח עניין זה, אשר עוגן בהסכם.
33. הלכה היא כי בהיעדר עילה לביטול ההסכם (ובטענות הנתבעים בעניין זה אדון בהמשך) בית המשפט אינו מתערב באומד דעת הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם. בהינתן כי הצדדים הסכימו כי הנתבע ישיב לתובע שני מש"ח, בין אם כולל סכום זה ריבית ובין אם לאו, ובכפוף לדיון בשאר טענות הנתבע, יש ליתן להסכמות אלה תוקף (לעניין זה ראו פסק הדין בתא (ת"א) 26069-03-12 שלמה נרקיס נ' אסתר דודאי (5.5.2016)). תוצאה זו מתחייבת מיחס של כבוד לנתבע ולחופש הבחירה שלו. הכרה בחירות מחייבת הטלת אחריות על תוצאות הבחירה.
34. אכן, עיקרון יסוד בדיני החוזים הנו כי חוזים יש לקיים. עיקרון זה נובע ממעמדה החוקתי של חופש ההתקשרות, בהיותה ביטוי לאוטונומיה של הרצון החופשי המצוי ביסוד כבוד האדם. לעניין זה ראה דברי בית המשפט בדנא 5783/14 עו"ד ליאור צמח נגד אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (12.9.2017):
"חופש החוזים מהווה זכות יסוד חוקתית בישראל, הנגזרת מהאוטונומיה של הרצון הפרטי (בג"ץ 6133/14 גורביץ נ' כנסת ישראל, פסקה ס (26.3.2015); ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (6.8.2007); ד"נ 22/82 בית יולס בע"מ נ' רביב משה ושות' בע"מ, פ"ד מג(1) 441, 486 (1989); גבריאלה שלו דיני חוזים 28-25 (מהדורה שנייה, 2003)). במסגרת חופש זה, יכולים הצדדים לעצב את תוכנו של החוזה כראות עיניהם וככלל, ימנע המשפט מלהתערב בתוכן זה."
35. משהפר צד חיובו על פי ההסכם, זכאי הצד הנפגע לתובע את אכיפתו (סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות")).
הטעייה
36. סעיף 15 לחוק החוזים קובע כי מי שהתקשר בהסכם עקב הטעיה של הצד שכנגד, רשאי לבטל את החוזה. הטעיה מוגדרת כ"לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". לטענת הנתבעים הטעה אותם התובע. דא עקא, בסיכומיהם מסתפקים הנתבעים בציטוט הוראות סעיף 15 לחוק החוזים ופסיקה הדנה בפרשנותו, ואינם מסבירים במה הוטעו.
כאמור, סכום ההתחייבות שנטל על עצמו הנתבע במסגרת ההסכם הנו גלוי וברור, והנתבע אף לא חלק בעדותו על הטענה כי היה מודע לסכום הנקוב בהסכם בטרם חתם עליו. משכך, לא ברור למה מכוונים הנתבעים בטענתם זו. ודוק: נטל הראייה לעניין טענת ההטעיה מוטל על הנתבעים.
37. בענייננו, לא הבהירו הנתבעים טענתם להטעיה, וממילא לא הרימו את הנטל להוכחתה. משכך, דין הטענה להידחות. גם בנקודה זו צודק התובע כי מדובר בטענה חדשה, אשר הועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים (כמו גם הטענה לעושק או הטענה לחריגה מהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות). אמנם אין צורך לטעון טענות משפטיות במסגרת כתב הגנה (ובענייננו, בקשת רשות להתגונן), אולם יש צורך לטעון את הטענות העובדתיות העומדות בבסיס העילה המשפטית – וזאת לא עשו הנתבעים.
עושק
38. סעיף 18 לחוק החוזים קובע כדלקמן:
"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."
39. בפסק הדין בעניין לאמיא ראג'י חלאק (פסקאות 22-23) עמד בית המשפט על יסודות עילת העושק:
"בפסיקה ובספרות נקבע כי עילת העושק מורכבת משלושה יסודות מצטברים ושלובים – קיומה של מצוקה של העשוק; ניצול המצוקה על ידי העושק; ותנאי חוזה גרועים וכן, יש להצביע על קשר סיבתי בין המצוקה והניצול לבין ההיקשרות בחוזה (ראו: רע"א 617/08 מלון עדן נהריה בע"מ נ' קסל, בפסקאות 39-37 (21.9.2014) (להלן: עניין מלון עדן נהריה); ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי (19.11.2007); ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939 (1999); ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767 (1981) (להלן: עניין סאסי); סיני דויטש 'הוראת העושק בחוק החוזים' מחקרי משפטי ב 1, 5 (תשמ"ב); שלו, בעמ' 345-344). במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי קבע כי לא מתקיימים אף אחד מיסודות עילת העושק ולא מצאתי מקום להתערב במסקנה זו, כפי שיפורט להלן. יצוין כבר עתה כי טענותיה של המערערת לעניין עילת העושק התמקדו בכל הקשור להיקשרותה בחוזה עם המשיבה 1, וטענותיה ביחס להיקשרותה עם המשיבה 2 ולהתקיימות עילת העושק בחוזה השני והשלישי נטענו בעלמא, ועל כן אמקד את דיוני בהתקשרות עם המשיבה 1.
כידוע, על מנת שתתגבש עילה העושק, ככלל, על המצוקה להיות כבדת משקל וממשית (ראו: עניין מלון עדן נהריה, בפסקה 38(א); עניין סאסי, בעמ' 767; ע"א 627/85 ד. איתן - ע. גושן אדריכלים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 42, 46 (1989)). ואמנם, ייתכנו נסיבות שבהן 'גם מצב ארעי וחולף שאליו נקלע המתקשר לפתע' – ייחשב כמצב של מצוקה (ראו: שלו, 346)."
(לעניין זה ראו גם פסק הדין ב ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ''ד נח(5) 193)
40. גם אם אקבל את טענת הנתבע כי היה במצוקה כבדת משקל וממשית במועד נטילת ההלוואה, לא התקיימו שני התנאים הנוספים שעל הנתבע להוכיח לשם הוכחת עילת העושק: ניצול מצוקת הנתבע על-ידי התובע ותנאי חוזה גרועים מהרגיל. לעניין תנאי ההסכם אתייחס בפרק העוסק בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. לעניין הטענה לניצול הנתבע על-ידי התובע די להפנות לעדות הנתבע, כשנשאל איך גרסתו מתיישבת עם הסכום הרשום בהסכם:
"ש. יש מישהו שהכריח אותך לחתום על ההסכם וכתב הערבות?
ת. כן, אבל זה לא שייך לד"ר סאלח. אתם אמרתם בעצמכם, השוק השחור. אני חתמתי על 2 מיליון ₪, אני זקוק, אני קיבלתי 1,300,000 ₪. לא האמנתי מהיחס שאני אגיע למצב כזה. אני יודע שהגעתי למצב הזה מהבעיות שלי. כשהגענו לבית משפט צריך לספר את הסיפור האמתי שרק אני וד"ר סאלח מכירים, שהחוב הוא 1,300,000 ₪ ושילמתי ממנו 196,000 ₪." (ע' 15, ש' 13-36)
41. אף לא התרשמתי כי התובע ניצל את מצוקתו של הנתבע. יש לזכור כי כתוצאה מההלוואה שנתן התובע לנתבע מצוי התובע היום בחיסרון כיס ממשי ומשמעותי, כאשר לא ברור כלל אם נזקו יוטב. אני מקבלת את עדות התובע כי הלווה את הכספים לנתבע מתוך רצון טוב, יחס של ידידות לחבר טוב של בנו ובמטרה להציל שתי משפחות, כדבריו:
"כשנכנסו לרצוח את ראמי בתוך הבית שלו בגין חובותיו, הבן שלי היה שם ועם חזה ערום הוא אמר 'אני ערב שלו, זה חבר שלי'. מהחבורה הזאת התברר לי שמישהו מהכפר היה שם וזיהה את הבן שלי ואמר שהוא בן של רופא מכובד בכיר שיש לו כסף ושיעז בו את ראמי ואז ירד לי האסימון למה הבן שלי דואג להציל לא את ראמי אלא את הבן הביולוגי והלא ביולוגי. אחרי דיון במשפחה החלטנו להציל את שתי המשפחות ונתנו לו 1,000,000 ₪. לשאלת בית המשפט איך זה קשור ל-240,000 ₪, משיב שחשבתי שב-1,000,000 ₪ הראשונים אני מציל שתי משפחות. באפריל, מה שעוה"ד אמר, מגיע אחי ואשתו והוא עם מר ג'אבר רוצים עוד 1,000,000 ₪ שעדיין חייבים. הסכמתי בגלל שהם נתנו ערבויות רציניות: את הבתים שלהם, הצהירו על אדמה בדיר חנא ומה שכתוב בהסכם. כשראיתי שהדבר רציני דרך עו"ד והם הביאו את המסמכים של החלקות והבתים, הסכמתי ואמרתי שלפחות יש לי משהו ביד.....
ראמי התחייל להחזיר לי כסף. התברר שהכסף שהוא החזיר לי מהחוב, זה כסף ע"ש הבן שלי, הלוואה 240,000 ₪, שם שילמו ריביות והבן שלי נתן לו והוא בעצם משלם לי מהכסף של הבן שלי. הבן שלי לקח את ההלוואה ונתן לראמי את הכספים. יש לנו פס"ד בתיק 52586-05-17. זאת תביעה שלי כנגד ראמי בגין אותה הלוואה שהתובע החזיר. כאן אוים הבן שלי שלא החזיר וישבתי עם הבן אדם וסירבתי שהבן שלי וראמי ישלמו ריבית, שילמתי 130,000 ₪, את הקרן ותבעתי 130,000." (ע' 4, ש' 15 – ע' 5, ש' 4)
42. לא זו אף זו, אף לו עמדה לנתבע עילה לביטול ההסכם בגין עושק (או הטעייה), בפועל, לא פעל למימוש עילתו ולא ביטל את ההסכם – עד היום. יוער כי בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק התרופות הדן בדרך לדרך לביטול ההסכם: "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה ....". סעיף 9 (א) לחוק התרופות מוסיף וקובע כי "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה הייתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה הייתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך." לעניין זה ראו גם סעיפים 20-21 לחוק החוזים וכן פסק הדין בה"פ (ב"ש) 4105/09 חשב גרניט ייזום ויישום פרוייקטים בע"מ נ' שלמה כתבי (5.6.2014)).
43. לטענת התובע בסיכומיו לא שילם הנתבע לתובע דבר, למרות שניתן פסק דין על סכום של 1.1 מש"ח ואף נפתח תיק הוצאה לפועל למימוש פסק הדין. טענה לעושק הנטענת בד בבד עם סירוב להשיב לתובע אף את הסכום שאינו שנוי במחלוקת מעוררת אי נוחות ואף עולה כדי חוסר תום לב שדי בו להביא לדחייתה.
חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות
44. עוד טוענים הנתבעים כי ההלוואה עומדת בניגוד להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות.
אין בידי לקבל אף טענה זו.
45. מלווה מוגדר בסעיף 1 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות כ "מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981, וכן מי שעוסק בהפעלת מערכת לתיווך באשראי כהגדרתה בסעיף 25יז לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים מוסדרים". סעיף 15 (א) לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות קובע כי "הוראות סעיפים 2, 3 ו-7 לא יחולו על מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק." התובע הנו רופא ילדים במקצועו ובעיסוקו. גם אם הודה התובע כי הלווה בעבר כספים לקרובים לצורך קיום אירועים וכדו', אין בכך להכניסו לגדר מי שנותן הלוואות דרך עיסוק. משכך, לא חלות הוראות סעיפים 2, 3 ו-7 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות על ההסכם. סעיף 15(ב) לחוק מוסיף וקובע כי הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק לא יחולו על הלוואה שהסכום שקיבל הלווה במסגרתה עולה על 1,197,707 ₪. משכך, אף אם אקבל את גרסת הנתבע ביחס לסכום ההלוואה, חלות הוראות סעיף 15(ב) לחוק ולא חלות הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (בנוסף להוראות סעיפים 2, 3 ו-7).
46. לתכלית הוראה זו ראו דברי בית המשפט ברע"א 5777/04 מרנץ נגד רודריגז, פ''ד נט(1) 420:
"באשר להלוואות חוץ-בנקאיות וקביעת התקרה שמעליה אין ההוראות המגבילות חלות. מוסבר בהצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג-1993 (בעמ' 121) כי 'גם בארצות אחרות נעשית ההסדרה המשפטית של חוזי אשראי במסגרת של חוקים בעלי אופי צרכני, הקובעים סכום מרבי לעסקת ההלוואה', קרי: הואיל והחוק בא ביסודו להגן על לווים קטנים, הגבלת סכום ההלוואות המוגנות בו נתפסת במסגרת של 'הגנת הצרכן' במובן הרחב, ולא בהגנת לווים גדולים. ...."
47. לבסוף, הנתבעים אף לא הוכיחו כי תנאי ההסכם, אף לגרסתם, חורגים מהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. סעיף 5 לחוק קובע כי:
"(א) בחוק זה, 'שיעור עלות האשראי המרבי' – פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחדשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל.
(ב) שיעור העלות הממשית של האשראי לא יעלה בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה; נקבעה בחוזה ההלוואה ריבית משתנה או הצמדה, לא יעלה שיעור העלות הממשית של האשראי בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע במועד שבו משתנה שיעור הריבית, לעניין ריבית משתנה, או במועד כל תשלום, לעניין הצמדה.
(ג) השיעור המרבי של העלות הממשית של האשראי, כאמור בסעיף קטן (ב), יחושב ביחס ליתרת החוב כפי שהיא בתחילת כל שנה ממועד ההלוואה."
48. בהתאם לפרסום בנק ישראל, שיעור עלות האשראי המרבי לחודש אפריל 2014 הייתה 4.01% לשנה (י.פ. 6832, ע' 6655). לפיכך, שיעור עלות האשראי המרבי הנו פי 2.25 משיעור זה – 9.0225% לשנה. חישוב של הפרשי הריבית מאפריל 2014 עד היום מעלה כי מדובר בסכום של כ-550,471 ₪ (ריבית בלבד). יוער כי לדברי הנתבע בתצהירו, חלק מכספי ההלוואה נמסרו הרבה לפני שנת 2014, ולפיכך סכום הריבית גבוה עוד יותר. בנסיבות אלה ואף אם הלווה התובע לנתבע רק 1.3 מש"ח, אין לומר כי סכום ההחזר הנתבע היום גרוע מהרגיל.
קיזוז
49. טוען הנתבע כי מסכום החוב יש להפחית סכום נוסף של 86,100 ₪ אשר שילם לתובע. התובע הודה בעדותו כי הנתבע שילם סכום נוסף, פחות מ-86,100 ₪, לאחר שהתובע חויב בדיבידנד בשל חלק מכספי ההלוואה, אשר נמשכו מכספי עסקו. כדבריו בעדותו:
"את ה-86,100 ₪, אני רוצה הוכחה לסכום, הוא הכניס בסביבות 26,000-30,000 ₪ ואם תרצה הסבר למה אני אסביר לך. הוא הפקיד בחברה שלי את הסכום הזה. לשאלת בית המשפט אם זה על חשבון הלוואה, משיב שאפשר להגיד כן או לא, זו החלטה של בימ"ש. אני נתתי לו הלוואה ע"ח העסק שלי. הרואה חשבון שלי אמר לי שזה דיבידנד, שאני מוציא כסף להלוואה זה רווח ואני צריך לשלם מס. אמרתי לראמי שאני צריך לשלם על 100,000 ₪ דיבידנד והוא אמר שהוא מוכן והוא שילם בין 28,000-30,000 ₪, אחרי שהוא ישב עם רואה החשבון" (ע' 5, ש' 15-20)
50. סעיף 9 להסכם ההלוואה קבע כי ככל וקיום ההלוואה תחייב תשלום מיסים, יחולו אלה על הנתבע. משכך, על הנתבע לשאת בתשלום הדיבידנד בו חויב התובע בגין ההלוואה ואין להפחית סכום זה – בין אם 28-30,000 ₪ כטענת התובע ובין אם 86,100 ₪ כטענת הנתבע, מסכום ההלוואה. לעניין הסכום עצמו, אין לי אלא להצטרף לדברי כב' הרשמת בהחלטתה, לפיהם טענת הנתבע ביחס לסכום זה נטענה בעלמא, ללא כל תימוכין, אף לא בלוח הסילוקין.
סופו של דבר
51. אשר על כן, התביעה מתקבלת במלואה.
הנתבעים ישלמו לתובע סכום של 786,000 ₪ (בנוסף לסכום בו חויבו במסגרת פסק הדין החלקי).
כן ישלמו הנתבעים לתובע הוצאותיו בסך 47,437 ₪ (אגרת בית משפט) וכן שכר טרחת עו"ד בסך 65,000 ₪.
הסכומים ישולמו תוך שלושים יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ח' שבט תשע"ט, 14 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.