בהמשך לפסק הדין בעניין מירז, באותה פרשה, ראו עניין יוסף (ע"פ 6932/17) [פורסם בנבו]; שם בהתאם לפסק דין זה, זוכו המשיבים מחמת הספק מעבירות שוחד ושיבוש מהלכי משפט בהן הואשמו. אחת השאלות אשר נידונו בפסק הדין הייתה, האם צדק בית המשפט בקבעו, כי לא ניתן לסמוך על הודאתו של עובד במחלקת המסים (מירז) בפני המדובבים כראיה להרשעת המשיבים בעבירות שיוחסו להם. אותו מירז, הורשע בנטילת שוחד ובשיבוש מהלכי משפט בהתבסס על אותה מסכת עובדתית שפורטה בכתב האישום. הראיה המרכזית שהובילה להרשעת מירז הייתה ההודאה שמסר בפני מדובבים בעודו נתון במעצר. זאת לאחר שטענת הזוטא שהעלה נדחתה על ידי בית המשפט העליון. העובדה שהודאה זו הוליכה להרשעת מירז, אין משמעותה בהכרח, כי יש לקבלה כראיה ולהסתמך עליה לצורך הרשעת המשיבים. ואכן, במקרה זה, לאחר שבית המשפט עמד על ההודאה בפני מדובבים ועל המבחנים לפסילתה של ההודאה, הגיע למסקנה שיש מקום לפסול את אותה הודאה שכן, זו לא נמסרה באופן חופשי ומרצון אלא תחת לחץ האיומים לפגיעה פיזית שחווה ולאחר שהבין, כי עליו לשכנע את שותפיו לתא, כי ביצע עבירות על מנת שיאמינו לו, כי הוא אינו שוטר סמוי. יש להוסיף, כי גם במקרה זה התיעוד של החקירות לא כלל תיעוד חזותי שהיה ביכולתו לספק תמונה שלמה וממצה למה שהתרחש בתא המעצר.
- עוד, בעניין אלזם, בית המשפט העליון זיכה ברוב דעות את יונתן אלזם ז"ל שהורשע ברציחתו של חנניה אוחנה על רקע מאבק בין ארגוני פשיעה ולאחר מכן מצא את מותו בכלא בנסיבות עלומות. נקבע, כי פעולות המדובבים שהוכנסו לתאו, חרגו מגדר התחבולות הלגיטימיות בחקירה ופגעו בזכויותיו הבסיסיות: זכות השתיקה וזכות ההיוועצות, באופן שלא ניתן לבסס עליהן ממצאים מרשיעים. בית המשפט העליון, ברוב דעות, קבע, כי פעולות המדובבים חרגו מגדר התחבולות הלגיטימיות בחקירה והתדרדרו לכלל פעולות פסולות החותרות תחת זכויותיו הבסיסיות ביותר של אלזם כחשוד בהליך פלילי ובהן: זכות השתיקה וזכות ההיוועצות. המדובבים שידלו את אלזם לוותר על זכות השתיקה, לאחר שגרמו לו לפקפק בעצותיו של הסנגור. לצורך כך לא היססו המדובבים להטיל דופי ביושרה המקצועית של סנגורים בכלל ושל הסנגור המסוים בפרט ואף שכנעו את אלזם לפטרו ובינתיים הציעו הם לאלזם עצות "משפטיות", תוך הצגה מוטעית של הדברים, ופיתוח תלות מצד אלזם בהם. בכך, פגעו המדובבים לא רק בזכות השתיקה שעמדה לאלזם אלא גם בזכות נוספת שהוכרה בדין כזכות מן המעלה הראשונה העומדת לחשוד בפלילים, היא הזכות להיות מיוצג על ידי עורך דין ולהיוועץ בו. בניגוד לענייננו, גם לאחר שאלזם הודה בפני המדובבים, הוא הודה בהמשך, גם בפני החוקרים ואף ביצע שחזור של הרצח והודאותיו כללו פרטים רבים שתאמו את ממצאי החקירה ואף פרטים מוכמנים.
הוסף לכך, בשונה מעניין אלזם, בענייננו - מדובר בקטין, כאשר הודאתו באה בפני המדובבים בחלוף 18 דקות בלבד, לאחר הפעלת לחץ מסיבי כלפיו, כמפורט לעיל. גם לאחר הודאתו בפני המדובבים, המשיך הנאשם כאן לשמור על זכות השתיקה (תוך שהוא כופר בביצוע מעשה עבירה כלשהו) משך כל חקירותיו הרבות והאינטנסיביות (שלא זכו לתיעוד חזותי) שנמשכו שעות ארוכות. ושוב, יוער, כי הודאתו של הנאשם בפני המדובבים אינה מתאימה, בחלק הארי שלה, לממצאים ולעובדות שאינם שנויים במחלוקת, הכול כפי אשר פורט לעיל.
- בעניין חייבטוב (ע"פ 2868/13 הנ"ל); בית המשפט העליון זיכה את המערער מעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, רצח, ושוד, מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, נוכח הפרת זכויות המערער, ובראשן הפגיעה החמורה בזכות ההיוועצות עם עורך דין.
בית המשפט דחה את הטענה, כי נוצרו יחסי תלות ומרות בין המערער למדובב, וכן את הטענה לפגיעה בזכות ההיוועצות של המערער, ככל שהן נוגעות לשאלת קבילות ההודיה לפי סעיף 12 לפקודה. מערכת היחסים בין המערער למדובב לא התאפיינה בהפעלת מרות מצד המדובב, ולא נוצרו ביניהם יחסי תלות, ששללו את חופש הבחירה של המערער. נוסף על כך המערער היה מודע לזכויותיו ועמד בתוקף על מימושן, ולא ניתן לומר, כי רצונו החופשי נפגע מהותית, בשל התנהלות החוקרים והמדובב במהלך החקירה, עד כי יש להורות על פסלות ההודיה לפי סעיף 12. הוסף לכך, ההודיה בפני המדובב שם צלחה את המבחן הפנימי והחיצוני. לאור האמור, נדחו טענות המערער באשר לקבילות הודייתו בפני המדובב, כמו גם הטענות בדבר משקלה הפנימי והחיצוני.