(ההדגשות במקור, ס.ד.)
למען הבהירות ובזיקה לענייננו, באותו ענין נפסק עוד, כי ;
"24. אשר להודאות העוקבות שנמסרו החל מהחקירה המתועדת הראשונה......, ועד לפני חקירת הצורך השניה – אלה ניתנו מרצונו החופשי של הנאשם 1. התיעוד החזותי במהלך החקירות הללו וכן בהובלה והצבעה, סיפקו כלי חשוב ביותר להתרשמות בלתי אמצעית מהאווירה בחקירות ומהתנהלות הנאשם.....
25 צפייה בחקירה הראשונה המתועדת, התבוננות בשפת גופו של הנאשם, האזנה לדבריו, לטון הדיבור שלו ושל החוקר מיגל - מלמדים כי ההודאה נמסרה מרצונו החופשי של הנאשם". (שם, סעיפים 24 ו- 25 לפסק הדין).
פועל יוצא, בפרשת "דומא" המדובר היה בתרגיל דיבוב אשר התפרס על פני תקופה של שבעה ימים במהלכם נרקמו יחסי אימון בין הצדדים לשיחת הדיבוב. בית המשפט שם קבע, לאחר שנחשף למסכת הראיות הסובבת את ההודאה, כי לא מדובר בשימוש באמצעים פסולים שיש בהם כדי להביא לפסלותה של אותה הודאה.
לעומת זאת, במקרה המונח בפנינו, מדובר בדיבוב עצים, טעון, במהלכו נעשה שימוש בגידופים, בשפה בוטה, מעליבה ואף תוך צעקות ואיום באלימות. כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי אקט הדיבוב שקדם לשלב בו הודה הנאשם, ארך אך כ - 18 דקות, ללא שתרגיל החקירה זכה לתיעוד חזותי; ויודגש, ענין לנו בהודאה ואשר חלקים מהותיים ,ממנה עומדים בסתירה להתרחשויות, כפי שאירעו בפועל; הכול כמפורט בפרקים הקודמים. זאת ועוד, ניכר כי האווירה אשר שררה בתוך התא (בשלב שקדם למסירת ההודאה על ידי הנאשם) הייתה כה מאיימת ומלחיצה, כך שספק רב אם הותירה בידי הנאשם/הקטין ברירה באיזה דרך לבחור. כן, העדרו של תיעוד חזותי, חסם את עיננו מלעמוד מקרוב על המהלכים, ההתרחשויות, הדינמיקה והקרבה הפיזית בין הנאשם למדובבים, תנועות גוף וסימנים שכללו תיאור מקום הדקירות.
- אזכיר עוד, את עניין מירז (ע"פ 4109/15 הנ"ל); במרכזו של אותו ערעור, נידונה השאלה אם "תרגיל החקירה" המורכב שהופעל כלפי המערער בהשתתפות מספר גורמים בהם סוהרים ומספר שוטרים שהוכנסו לתאו של המערער ולתא סמוך במסווה של עצורים במטרה לדובבו, מהווה תרגיל חקירה לגיטימי, כך שההודאה שמסר המערער במסגרתה הינה הודאה קבילה; בית המשפט שם ענה על כך בחיוב ברוב דעות. בית המשפט קבע, כי מדובר בהודאה קבילה, זאת חרף העובדה שזו ניתנה במהלך תרגיל מדובבים מורכב, שננקטו במהלכו אמצעים פסולים; וכשאחד המדובבים הטיח בנאשם שהוא (הכוונה לנאשם) שוטר סמוי, וגם איים עליו (במרומז) בפגיעה אלימה בגופו. חרף כל אלה – בית-המשפט (בדעת רוב) קבע, כי ההודאה קבילה. זאת לעומת, דעת המיעוט של כב' השופט הנדל אשר סבר, כי יש לשלול את קבילות הודאת המערער במקרה זה מכוח סעיף 12(א) לפקודת הראיות בשל איום השוטרים הסמויים באלימות, כאשר שוטרים סמויים יצרו אצל המערער מצג לפיו אם ימשיך להכחיש את מעשיו הוא עלול להיפגע. אמנם האיומים לא היו מפורשים, בבחינת "הודה או שיאונה לך רע", אך המדובבים יצרו כלפי המערער מצג לפיו הפגיעה בו היא אפשרות ממשית.
בשונה מענין "מירז", בענייננו, מדובר בנאשם קטין אשר אף כלפיו הופנתה אשמה בדבר היותו כמי שמשתף פעולה עם רשויות האכיפה. כן, התרגיל החקירתי בעניינו בוצע בשעת לילה (עובדה שלבדה אין בה די כדי לפסול את ההודאה) ללא תיעוד חזותי. כן, כלפי הנאשם כאן הופנו אמירות שיש בהן אף מעבר לאיום מרומז באלימות, גידופים ואמירות שכללו צעקות. ושוב, הודאת הנאשם לא התאימה, בנוגע לחלקים מהותיים שנכללו בה, לעובדות כפי שהתרחשו בפועל.