הספק הסביר הינו חלק בפאזל של התפיסה המשפטית, לפיה אדם יורשע אם משוכנע בית המשפט כי התביעה הוכיחה את אשמתו מעבר לכל ספק סביר, והכוונה היא כי לא כל ספק אשר זרוע בחומר הראיות יביא לזיכויו של נאשם אלא רק ספק שהוא סביר (ראו עמנואל גרוס ומיכל עורקבי "מעבר לספק סביר" קרית המשפט א 229 (2001)). דומה, כי נעשו ניסיונות רבים לעמוד על אופיו והגדרתו של הספק במשפט הפלילי, אולם תוכנו של מושג זה נותר מעורפל: "'הספק הסביר׳ הינו מושג שעיקרו בתחום ההרגשה, המחשבה, הסבירות, ההיגיון הבריא [...] מכל מקום, אין הוא מושג מוחשי״ (מיכה לינדנשטראוס על הספק הסביר – סוגיות נבחרות 9 (2004))".
- אמנם "הספק הסביר" אינו בבחינת גוף מוחשי ו/או ייצור בעל מידות ומשקל שניתן לאמוד אותו, למשש אותו ו/או להתבונן בתווי פניו, צורתו וגבולותיו הברורים. ברי, אפוא, כי על הנאשם להציג קו הגנה ממשי, הגיוני, ריאלי ומציאותי, המתקבל על הדעת. טענות בעלמא והסברים ספקולטיביים שאין להם כל עיגון ו/או תמיכה, לא יספיקו.
במסגרת ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 10.11.11), חזר בית המשפט העליון והדגיש פעם נוספת, כי הנאשם אינו צריך להוכיח את הגנתו. הנטל להוכיח את האשמה, מעבר לכל ספק סביר מוטל על המאשימה. והרי – כלל נקוט הוא, כי נאשם אינו מורשע בגין שקריו. הוא מורשע בגין ראיות מהימנות הקיימות נגדו. ראיות שאינן קיימות, במקרה מושא הדיון כאן.
כן, יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ש' לוין בספרו "להיות שופט":
"משפטים פליליים מורכבים הם לעיתים מעין תשבץ בלשי. תמיד הפרטים חשובים, אך בסופו של דבר עליך כשופט לגבש השקפה לגבי מה שאירע, ואין זו אלא תחילת הדרך. בשלב השני עליך לבדוק אם השקפתך הוכחה מעל לכל ספק סביר. לא אחת אירע שהייתי משוכנע על פי ההיגיון שהנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, אלא שהדבר לא הוכח מעל לכל ספק סביר. במקרה כזה עלי לזכות את הנאשם" (שלמה לוין -" להיות שופט" , עמ' 181 (2009)).
ולסיכום
- סופו של יום, למדים אנו, כי המאשימה ביקשה, למעשה, לבסס את האשמה על שלושה אדנים: קבלת אמרותיו המפלילות של הנאשם בפני המדובבים, מתן משקל לתוכנן ואימוץ ראיות שיש בכוחן כדי לשמש כתוספת ראייתית לראיות הבסיסיות העומדות ביסוד פרשת התביעה. ברם, לאחר שהתחוור, כי מוצדק ונכון יהא לפסול את הודאת הנאשם, על רקע מגוון השיקולים שמניתי לעיל, אין מנוס מהמסקנה המתחייבת לפיה - יש להורות על זיכויו של הנאשם, מחמת הספק.
- לשם ניקיון הדעת, הוספתי ובחנתי אם יש במקבץ הראיות הנסיבתיות די והותר כדי לבסס הרשעה בדין. גם פסיעה במתווה זה, בשים לב לנקודות האחיזה שנפרסו לאורכו של מסלול זה, הוליכה לתוצאה שאינה מצדיקה את הרשעת הנאשם בדין.
- לא נעלמה מעיניי שתיקת הנאשם לאורך הודעותיו וכן את עדותו בפני בית המשפט והגרסה הכבושה אשר נמסרה מפיו לראשונה; ושוב, באתי לכלל מסקנה, כי אין די בראיות הקיימות כדי להוכיח את אשמת הנאשם בעבירות המיוחסות לו, מעל לכל ספק סביר.
- יפים בהקשר זה דבריה של כב' השופטת ברק ארז, בסעיף 11 לחוות דעתה בעניין חייבטוב, שם כך היא פסקה: "סימני שאלה מוסיפים לרחף באשר לזהות האדם שירה למוות ב.... באותו ערב מר ונמהר. אולם, בתנאים שנוצרו לא ניתן להלום הרשעה בפלילים על סמך הראיות שבפנינו. זהו אחד מאותם מקרים שבהם מתברר כי הפעלת אמצעי חקירה פסולים בתכלית אינה רק פוגעת בזכויות, אלא גם מסכלת את התכלית של בירור האמת ואכיפת הדין".
- משכך, ובהינתן כל המקובץ לעיל, לו דעתי תישמע, הייתי ממליץ לחברותיי על זיכויו של הנאשם וזאת מחמת הספק, הן ביחס לאישום הראשון והן אשר לאישום השני.
_____________________