באשר לשלב הפחתת הסיכון – הרי שכפעולות מקטינות סיכון ניתן למנות ראש וראשונה- בקרה, מעקב וניטור מוגברים אחרי לקוח אשר סווג על ידי הבנק כלקוח בסיכון וזאת, על מנת להפיג חשדות העולים באשר לפעילותו. במסגרת זו צוין כי הבנק רשאי לדרוש מסמכים מהלקוח על מנת למלא אחר חובותיו. נוסף על הבקרה אחר לקוחותיו וניטור מוגבר, בהתחשב בסיכונים הכרוכים בלקוח או בפעילותו, מטילות הוראות החוק גם חובה לדווח על כל פעולה חריגה של לקוחות התאגידים הבנקאים לרשויות המוסמכות על פי כל דין. פעולות נוספות אשר מוסמך התאגיד הבנקאי לנקוט הן הטלת מגבלות כמותיות על פעולות המבוצעות בחשבון, הפסקת פעילות מסוימת או סגירת החשבון.
67. כריכוז וסיכום המתודולוגיה על שני שלביה, כפי שפורטה לעיל, הטעמתי וקבעתי כי בקיומם של דגלים אדומים, באשר ללקוח או לפעילותו, אין בכדי להוביל כשלעצמו להגבלת פעילות, אלא שדגלים אדומים קשורים לשלב "הכר את הלקוח" ומדרוג הסיכון הכרוך בו, באופן אשר יוביל לנקיטה בפעולות להקטנת הסיכון ובראש ובראשונה פעולות בדיקת הלקוח והכרתו, לרבות תוך קבלת מסמכים. זאת ועוד, הודגש כי אמנם, כחלק מהפעולות להקטנת הסיכון, רשאי התאגיד הבנקאי שלא לאפשר פעילות וכן, להורות על סגירת חשבון הלקוח ואולם, נקבע כי סירוב כאמור למתן שירות, יינקט רק כצעד אחרון ובכל מקרה משהתקיימו שני תנאים מצטברים, האחד- אי היענות של הלקוח לדרישת הבנק להבהרות או מסמכים המפיסים חשדות והשני - יסוד סביר להניח כי הפעילות קשורה להלבנת הון או טרור.
68. לאחר סקירת שני סוגי החובות המוטלים על הבנקים – החובה למתן שירות הקבועה בחוק הבנקאות שירות ללקוח והחובות המוטלים על הבנקים בהתאם לחקיקה למניעת הלבנת הון וטרור- הצבעתי על המתח אשר נוצר בין שני סוגי החובות, אשר על פניו סותרות זו את זו.
69. בצלו של המתח האמור בין החובות המוטלות על הבנקים, פניתי לבחון את ההלכות המשפטיות הנוגעות לאופן בו מועברות החלטות התאגידים הבנקאיים תחת שבט ביקורתו של בית המשפט. בהקשר זה הפניתי לכך שמעמדם של הבנקים הוא כשל גופים דו מהותיים – מעמד אשר " אַלְיָה וְקוֹץ בו". קוץ - הואיל ומוטלות עליהם, כפועל יוצא מכך, חובות בדומה לגוף ציבורי ובכלל זה – חובות אמון, שוויון ומידתיות וחובות לקיום הליך תקין, לנהוג בשקיפות וכיוצא באלו. ואליה - באשר בהתאם לפסיקה, האופן בו בית המשפט מעביר את התאגיד הבנקאי תחת שבט ביקורתו דומה לביקורת המופעלת על רשות מנהלית- קרי בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות. ובכלל זה – גם ככל שבית המשפט סבור כי ניתן לחלוק על הערכות הבנק, או ככל שקיימות שתי אפשרויות סבירות – הרי שככל שהחלטת הבנק נפלה במתחם הסבירות של שיקול הדעת- לא יתערב בית המשפט בהחלטתו.
באשר להלכות אלו, כפי שנקבעו בעבר, חיוויתי דעתי ובהתאם לה יכול שיש מקום לשקול התערבות שיפוטית נרחבת יותר בהחלטות התאגיד הבנקאי במיוחד בכל הנוגע להגבלת פעילות וסגירת חשבונות לקוחותיהם. כבסיס לגישתי זו הפניתי ראשית לתשתית אשר מלכתחילה הובילה לקביעת חובה למתן שירות בנקאי - המבוססת על זכותם הבלעדית של התאגידים הבנקאיים לאספקת שירות כה חיוני. אולם, סבורתני כי יש מקום לשקול שינוי המדיניות בשים לב לשינוי הנסיבות הנובע מהטלת החובות על התאגידים הבנקאיים במסגרת המלחמה בהלבנת הון ובטרור, חובות אשר כפועל יוצא מהן, בחלק מן המקרים, חששם של התאגידים הבנקאיים מפני סנקציות חיצוניות, מוביל להיעדר מוטיבציה למתן שירות ללקוחותיהם. בנסיבות אלו, חיוויתי דעתי שיכול שלא ניתן עוד להתייחס אל התאגידים הבנקאיים כמי ש"אין להם דבר משל עצמם" (כמו רשות מנהלית) ובהתאמה שיש מקום לבחון באופן מקיף ההחלטות המתקבלות על ידם לגופן ובכלל זה, לא לבחון רק האם החלטתו של התאגיד הבנקאי הינה אחת מההחלטות הסבירות אשר ניתן לקבל, אלא - האם אין החלטה סבירה או נכונה ממנה.
אציין כי ניתן למצוא תימוכין לגישתי זו בהחלטת כבוד השופטת ברון בע"א 6389/17 ביטס אוף גולד בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (25.02.2018). החלטה זו ניתנה כהחלטת ביניים במסגרת הליך ערעור אשר הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין ביטס אוף גולד. באותו עניין, קבע בית המשפט המחוזי, באשר לחברת ביטס אוף גולד, אשר התעסקה בהמרה של מטבעות דיגיטליים כי בנסיבות בהן בנק ישראל והמפקח על הבנקים לא הכריעו בסוגיית חוקיות פעילות כאמור ולא התוו לבנק את האופן בו עליו לנהל הסיכון הכרוך בפעילויות אלו ובהעדר יכולת או ידע של הבנק לנהל את הסיכון הכרוך במסחר בביטקוין, הרי שהחלטתו של הבנק לכאן או לכאן תהיה מצויה במתחם הסבירות
הערעור אשר הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, טרם נדון והוכרע. יחד עם זאת, נדרש בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת ברון, לבקשה לצו מניעה זמני אשר הוגשה במסגרת הערעור ובהחלטתה לעניין זה, קבעה כבוד השופטת ברון באשר לסיכויי הערעור, כי הגם שפסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמך על ממצאים עובדתיים בהם לא תיטה ערכאת הערעור להתערב הרי ש:
"טענות החברה מתמקדות בעיקרן בשאלה העקרונית שעניינה סבירות החלטת הבנק לסרב לאפשר פעולות מסחר במטבעות וירטואליים בחשבון בנק – סוגיה שטרם לובנה וממילא לא הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון ... ויוער, כי על פניה סוגיה זו משלבת בקרבה הן הכרעה באשר לאופי הסיכון שנשקף ממסחר במטבעות וירטואליים, ובפרט לנוכח מאפייני פעילות החברה והצעדים שננקטים על ידה להקטנת הסיכון; והן שאלות משפטיות בדבר האיזון הראוי בין היקף חובת הבנק לספק שירותי בנקאות, אל מול אחריותו למנוע פעילות אסורה בדמות הלבנת הון או מימון טרור (ראו והשוו: רע"א 6582/15 עמותת אימאר לפיתוח וצמיחה כלכלית נ' בנק הדואר, חברת דואר ישראל בע"מ, (פורסם בנבו) פסקאות 13–14 (1.11.2015); להלן: פרשת עמותת אימאר). משאלה פני הדברים, אין לומר שסיכוי הערעור מבוטלים."