החלטה
1. הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף, לחילופין לדחות את התביעה כנגד נתבעים 2-3, ולחילופי חילופין לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 1, באופן חלקי בלבד.
הרקע ותמצית טיעוני הצדדים
2. לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה על הסף כנגד הנתבעים במלואה, מחמת שיהוי, כאשר התביעה הוגשה בשיהוי של כחמש וחצי שנים.
לחילופין, לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2-3 במלואה, בטענה כי לא ניתן לבצע "הרמת מסך" כנגד הנתבעים 2-3 וזאת מבלי לעתור להרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעת 1, מקום בו לא ציינו התובעים מפורשות מדוע נדרשת הרמת המסך ומאילו נימוקים יש לעשות כן, במסגרת היסודות המנויים בס' 6 לחוק החברות. באשר למסלול החוזי (העדר תום לב), טענו הנתבעים כי לא ניתן להטיל חיוב אישי על אורגן של חברה בשל הפרת חוזה למעט מקרי תרמית שאינה נטענת. לצורך הטלת אחריות אישית על מנהל חברה בשל התנגדות חסרת תום לב יש להוכיח אשם אישי סובייקטיבי.
לחילופי חילופין, מבקשים הנתבעים לדחות את התביעה באופן חלקי כנגד הנתבעת 1, בשל התיישנות על פי חוק המכר (דירות) תשל"ג-1973 (להלן: חוק המכר דירות). לטענת הנתבעת 1, בנושאי האיטום – שהיא לשיטת הנתבעת עילת התביעה העיקרית - נקבעה תקופת התיישנות של ארבע שנים.
3. כתגובה, טענו התובעים כי החזקה בדירה נמסרה לתובעים ביום 22.07.12 ללא פרטיכל מסירה, ולאחר מכן נעשו פניות שאליהם צורפו בין היתר רשימת ליקויים בדירה, ללא כל מענה. בנוסף, כדי להוכיח שיהוי יש להוכיח כי התובע זנח את התביעה.
ביחס לטענת ההתיישנות, טענו התובעים כי התקופה מתייחסת לתקופת הבדק לגבי איטום שנמשכת ארבע שנים החל מיום מסירת החזקה, ותקופת האחריות הינה שלוש שנים מתום תקופת הבדק, ועל כן במועד הגשת התביעה טרם חלפו תקופות הבדק והאחריות לעניין האיטום. יתרה מכך, טענו כי ההוראות מתייחסות רק למועד הגילוי ולא יוצרות התיישנות.
ביחס לבקשה לדחיית התביעה כנגד הנתבעים 2-3, טענו התובעים כי לצידה של הרמת המסך, שבגדרה ניתן לייחס את חובות החברה לבעל מניות בה, ניתן לחייב דירקטור או נושא משרה בחבות אישית בגין מעשה עוולה.
דיון והכרעה
4. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק התביעה להידחות. נימוקיי יובאו להלן.
5. על פי ההלכה הפסוקה, סילוק על הסף הינו "סעד מרחיק לכת מאד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, ולהשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו...דחיה על הסף תיעשה, רק כאשר בית המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד דינו – להדחות ... למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף ..." (ע"א 335/78, יוסף שאלתיאל נ' אריה שני [25.08.1981]).
נפסק כי "די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל-פי העובדות, המהוות את עילת התביעה, יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק באיבה" (ע"א 35/83 36/83, לאה חסין נ' רחל פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724-725 [1983]).
מכאן, כעולה מהפסיקה, סעד של מחיקת התביעה הינו סעד קיצוני, אשר רק במקרים שבית המשפט משוכנע כי דין התביעה להידחות, ייעתר לו בית המשפט, שכן די באפשרות קלושה שהתביעה תתקבל, כדי שהתביעה לא תימחק. בראי ההלכה האמורה, אבחן להלן את טענות המבקשים.
טענת השיהוי
6. בחוק המכר דירות ישנן הוראות ביחס למועדים לעניין מתן הודעות אי התאמה, תקופות בדק ותקופות אחריות. לעניין ליקויי איטום (המרכיב העיקרי בתביעה, לטענת הנתבעים), נקבעה בתוספת לחוק תקופת בדק שנמשכת ארבע שנים החל מיום מסירת החזקה, ותקופת האחריות הינה שלוש שנים מתום תקופת הבדק, ומשכך במועד הגשת התביעה טרם חלפו התקופות המעידות על שיהוי.
מעבר לכך, בשלב זה לא ניתן לקבוע כי לא תוכח התרשלות (סעיף 22 לכתב התביעה), בעניינה קבועה תקופת התיישנות עפ"י דין.
7. אמנם, החזקה בדירה נמסרה לתובעים ללא פרטיכל מסירה. עם זאת, נראה כי יום מסירת החזקה בנכס הוא המועד בו ניתן היה לגלות בשקידה סבירה את אי ההתאמה. כפי שנקבע בע"א (מחוזי ת"א) 2697/04, גלמן אורלי נ' כהן פיתוח דרעד [25.12.2005] להלן: פרשת גלמן): "...יום מסירת החזקה בנכס הוא המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות. במועד זה גילו המערערים, או יכולים היו לגלות בבדיקה סבירה, את אי-ההתאמות התכנוניות. תקופת הבדק, תקופת האחריות, והנטל המוטל על הקונה להודיע על אי-התאמה שנתגלתה ולאפשר למוכר לתקנה, אין בהם כדי לשנות מתקופת ההתיישנות וממועד תחילתה".
אין מחלוקת כי התובעים פנו מספר פעמים ביחס לליקויים כבר במועד שבו נמסרה הדירה, ומשכך הדבר מלמד על קיום טענה לליקויים בדירה, ולא ניתן לקבוע שהגשת התביעה לא בוצעה בתום לב או לשלול על הסף את האפשרות שהנתבעים ידעו על הטענה לקיום הליקויים. נראה כי התובעים אף עמדו בסעיף 4 א (א) לחוק המכר דירות, הקובע כי הקונה זכאי להסתמך על אי התאונה, שניתן היה לגלותה בעת קבלת הדירה, אם הודיע עליה למוכר תוך שנה, ובמקרה שלא ניתן היה לגלותה בבדיקה סבירה באתו מועד, "אם הודיע עליה למוכר תוך זמן סביר לאחר שגילה אותה".
8. על פי ההלכה הפסוקה, מוכר דירה יישא באחריות במקום שידע בפועל על הליקויים ובמקום שהיה עליו לדעת על הליקויים, ואין לטעון כנגד הרוכש כי נמנע מלהודיע על קיום הליקויים במסגרת המועדים הקבועים בחוק המכר (דירות), תשל"ג – 1973. כאמור בע"א 2299/99, אברהם שפייר נ. דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה (4) 213 בעמ' 227 [2001]: "עיון בפסיקה ילמדנו כי בתי-המשפט לא התירו לקבלנים להסתמך על היעדרה של הודעה מוקדמת פורמאלית מקום שבו הושגה בפועל מטרתה של אותה הודעה... וכך, מקום שהוכח כי הקבלן ידע בפועל על הליקויים, לא עמדו בתי-המשפט על הדרישה שהדייר יודיע לו על הליקויים... ניתן להוסיף ולומר – אך לא נכריע בדבר – כי קבלן יישא באחריות לא אך במקום שידע בפועל על הליקויים אלא גם במקום שהיה עליו לדעת על הליקויים..."
לפיכך, לא ניתן בעת הזו להורות על סילוק התביעה בשל טענת השיהוי.
הטענה להעדר יריבות בעניין הנתבעים 2-3
9. באשר לדוקטרינת "הרמת המסך" – סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט -1999 קובע כי בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה מהמקרים המפורטים שם, המצדיקים את "הרמת מסך ההתאגדות".
בת.א. (מחוזי ת"א) 21798-12-09, אי סי איי טלקום נ' כור תעשיות בע"מ [25.05.2010] ציין כב' השופט אלטוביה כי "מקובלת עלי טענתה של כור כי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד אינה מאפשרת לצרף אותה כנתבעת בתיק העיקרי. נימוקים באשר להרמת מסך עפ"י ס' 6 לחוק החברות צריך שיופיעו בכתב הטענות ולא בתגובה לבקשה למחיקה על הסף... כור אינה צד להסכם המיזוג ולא הונחה בכתב התביעה תשתית ולו לכאורית לקיומן של מחויבויות חוזיות בין התובעת לבין כור. כך לא הונחה תשתית ולו לכאורית המקימה עילת הרמת מסך". נקבע כי ישנה חשיבות למסך המקנה הבחנה והפרדה, וישנם מקרים מצומצמים וחריגים אשר יצדיקו את הפעלת הדוקטרינה. כך נקבע ברע"א 6039/04 אורי פלזשטיין נ' דוד עובדיה [06.06.2005]: "הרמת מסך תעשה במקרים חריגים בלבד נוכח חשיבותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת...".
10. עם זאת, בענייננו, אין בכתב התביעה דרישה להרמת מסך ההתאגדות. התובעים טענו בסעיף 22 לכתב התביעה, כי קיימת לענין אחריות אורגן בחברה. אמנם, הטענה האמורה הובאה באופן כללי ולא מפורט, דבר שעשוי לגרום לדחייתה, אולם לא ניתן לקבוע כבר בשלב זה, כי אין כל אפשרות כי התובעת תוכיח טענה זו. על כן, יש להשאיר את הדיון בטענה להמשך ההליך שכן נדרש דיון לגופה של הטענה. ואסביר.
11. הכלל בדיני החברות המעוגן בסעיף 47 לחוק החברות, לפיו "פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה וכוונותיה", מאפשר לייחס לתאגיד פעולות שנעשו על ידי נושא משרה. אולם, בסעיף 54 לחוק נקבע כי: "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס."
כך למשל בע"א 10385/02, דן מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ''ד נח(2) 53 [2003] נקבע כי אין בהיותו של אדם אורגן בחברה כדי לחסנו מפני אחריות אישית בשל עוולה נזיקית או הפרת חובה חוקית אחרת שבוצעה על ידיו במסגרת התפקיד: "...מקובל כי לא בכל מקרה שבו יימצא תאגיד אחראי לניהול משא ומתן שלא בתום-לב, תתחייב מכך המסקנה כי יש להטיל חבות אישית גם על מנהלו... משמע, כי להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב – המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית – הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית."
כדי להטיל אחריות אישית על האדם כאורגן בחברה, נדרשות ראיות הנוגעות להתנהלותו האישית לגבי אותו אורגן. כך למשל ברע"א 7875/06, אמירה זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ [29.11.2009] נקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו, טרם הטלת אחריות אישית על אורגן: "אין מטילים אחריות אישית על אורגן אך מעצם מעמדו בחברה, ויש לבחון בכל מקרה ומקרה האם האורגן מקיים בעצמו ובאופן אישי את כל יסודות העוולה הנזיקית."
מכאן עולה המסקנה, כי על מנת לקבוע האם יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2-3, יש צורך בשמיעת ראיות ועל כן, תיבחן הטענה במסגרת ניהול ההליך.
12. לפיכך, דין טענת דחיית התביעה כנגד הנתבעים 2-3 מחמת העדר יריבות, להידחות.
הטענה להתיישנות עילת התביעה
13. משנדחתה הטענה בדבר השיהוי, נראה שאין מקום לקבלה בנוגע לטענת התיישנות. עם זאת ולמען הזהירות, אתייחס גם לטענה זו.
בהתאם לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1948, תקופת ההתיישנות הינה שבע שנים, ובענייננו, המועד ממנו נמנית תקופת ההתיישנות, כאמור לעיל, היא מיום מסירת החזקה בדירה (או ממועד מאוחר יותר, ככל שלא ניתן היה לגלות את הליקוי בשקידה סבירה עם קבלת החזקה בדירה).
המבקשים לא הכחישו כי מועד המסירה היה 22.07.12, כפי שצוין בתשובת התובעים ובכתב התביעה. התביעה הוגשה בחודש מרץ 2019 ומכאן שטרם חלפו 7 שנים מיום המסירה ועד ליום הגשת התביעה.
14. הוראת סעיף 4(א)(2) לחוק המכר דירות, שעניינה אי התאמה, באה להטיב עם הקונה המבקש להסתמך על אי התאמה, כך שפטור הוא מלהוכיח כי אי ההתאמה הייתה כבר קיימת במועד מסירת החזקה בדירה, ומאידך נשללת מהמוכר האפשרות להוכיח כי אי ההתאמה לא הייתה קיימת במועד המסירה. ראו כך נפסק בפרשת גלמן: "בהוראה זו אין כדי לשנות את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, אשר תחל להימנות מיום מסירת החזקה - המועד בו ניתן היה לגלות בשקידה סבירה את אי ההתאמה. בה במידה אין מקום לזהות בין תקופת הבדק והאחריות ובין תקופת ההתיישנות... על פי הוראה זו, תנאי להסתמכות הקונה על אי ההתאמה היא מתן הודעה. אי מתן הודעה עלול לשלול מהקונה את הזכות להסתמך על אי ההתאמה. ואולם, גם כאן, יש להבחין הבחנה ברורה בין מסירת ההודעה במועד, לבין המגבלה הקיימת לעניין הגשת תביעה בטרם תחלוף תקופת ההתיישנות. המדובר הוא בשני עניינים נפרדים, שעל הקונה לעמוד בדרישות שניהם...יום מסירת החזקה בנכס הוא המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות. במועד זה גילו המערערים, או יכולים היו לגלות בבדיקה סבירה, את אי-ההתאמות התכנוניות. תקופת הבדק, תקופת האחריות, והנטל המוטל על הקונה להודיע על אי-התאמה שנתגלתה ולאפשר למוכר לתקנה, אין בהם כדי לשנות מתקופת ההתיישנות וממועד תחילתה".
דיון נוסף בסוגית ההבחנה בין תקופת ההתיישנות לבין תקופות הבדק והאחריו,ת קיים בהכרעה שניתנה בהליך הערעור על פסק הדין בפרשת גלמן (ערעור שנדחה), ברע"א 830/06, אורלי גלמן נ' כהן פיתוח-דרעד [02.04.2008].
15. במקרה דנן, אין ספק כי התביעה הוגשה לפני חלוף שבע שנים, ועל כן התביעה לא התיישנה ודין טענת ההתיישנות להידחות.
סוף דבר
16. הבקשה לסילוק התביעה על הסף, נדחית.
כל טענות הנתבעים שמורות להן וניתן יהיה להעלותן במסגרת ניהול ההליך, ואין בהחלטה זו כדי להביע דעתי על סיכויי הצלחת התביעה.
הוצאות הבקשה יידנו בסיום ההליך, ועל פי תוצאותיו.
המזכירות תעביר החלטה זו לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, ט"ו אייר תשע"ט, 20 מאי 2019, בהעדר הצדדים.
רנה הירש