14. נודה: עד עתה הוצגה תמונה חד צדדית של ההתחייבות החד צדדית. חלק מהקושי שמעוררת התחייבות כזו מצוי בדוגמאות שהובאו, שבהן עצם מחשבתו של האדם מחייבת אותו. לאמיתו של דבר, עיקר כוחה של ההתחייבות החד צדדית המודרנית הוא ביחס להבטחות לציבור, ובעיקר הבטחות שקיומן מותנה בביצוע התנהגות מסוימת (פבלו לרנר ההתחייבות החד צדדית 314-221 (2001) (להלן: לרנר, ההתחייבות החד צדדית)). התחייבות חד צדדית כזו אמנם אינה "נסתרת", אבל היא עדיין חד צדדית, במובן זה שמי שביצע את פעולת הקיבול לא ידע על ההצעה לציבור. לכאורה גם במקרים האחרונים אי-ידיעה על הבטחת הפרס תומכת בכך שמבצע המעשה לא יהא זכאי לו. מי שאינו יודע על הפרס אינו יכול לרצות אותו בזמן ביצוע המעשה הנקוב בהצעת הפרס. הוא אינו מסתמך על הצעת הפרס ואינו מצפה לזכות בו. הפרס מסייע להכווין רק את התנהגותו של מי שיודע עליו, ומי שפועל מתוך ידיעה זו. ואולם כאשר מדובר בהבטחה לציבור קיימים שיקולים נוספים:
גם אם מבצע הפעולה אינו יודע על הבטחת הפרס, הציבור הרחב יודע עליה. אין המדובר בדברים שבין אדם לעצמו, אלא בהבעת רצון שזכתה לפומביות ושבאפשרותה להניע התנהגות. כך, למשל, ניתן לסבור כי תשלום הפרס – ללא תלות בידיעת המבצע – מגדיל את ההסתברות שהציבור ייענה להצעות פרס עתידיות, וכי תשלום בנסיבות כאלה מגדיל את הסולידריות והאלטרואיזם. אף ניתן לטעון כי ביצוע התוצאה הרצויה מצדיק כשלעצמו את מתן הגמול (פבלו לרנר "המתנה וההתחייבות החד-צדדית בקודקס הישראלי (הערות על מה שיש בו ועל מה שאין בו)" משפט
--- סוף עמוד 21 ---
ועסקים ד 273, 314-308 (2006) (להלן: לרנר, המתנה וההתחייבות)). כאשר הגוף המבטיח את הפרס הוא רשות שלטונית, אפשר לומר גם שהענקת הפרס חרף אי-ידיעת המבצע אודותיו עולה בקנה אחד עם חובות ההגינות והשוויון המוטלות על הרשות (השוו בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749, 843-842 (1991)): ראובן ושמעון ביצעו שניהם את אותו מעשה, ראובן עוסק בצרכי הציבור באמונה וביצע את המעשה לשם שמים, ואילו שמעון ביצעו כעבד המשמש את הרב על מנת לקבל פרס. האם הוגן להעניק פרס לשמעון בלבד, אף על פי שמניעיו של ראובן – שביצע את אותו מעשה בדיוק – אנוכיים פחות משל שמעון?
15. לנוכח השיקולים המתנגשים, לא ייפלא כי ניתן למצוא שיטות משפט המעניקות תוקף להתחייבות החד הצדדית, לפחות במקרים של הצעת פרס לציבור, ושיטות משפט המסתייגות מהכרה כזו. בקוד האיטלקי האזרחי אפשר למצוא הכרה רחבה יחסית במוסד ההתחייבות החד צדדית, שנקבע כמוסד עצמאי ומוגדר בחקיקה האזרחית, לרבות התחייבויות חד צדדיות שתקפותן והחובה לקיימן אינן תלויות בידיעה ואף בביצוע של פעולה כלשהי – כגון הצעת פרס לאזרח המבוגר ביותר בעיר (סעיף 1987 לקוד האזרחי האיטלקי (Codice Civile), בתרגום חופשי: "A unilateral promise of a performance is not binging except in specific cases permitted by law". וכן ראו שם, סעיף 1989; לרנר, המתנה וההתחייבות, עמוד 308). הכרה מתונה יותר בהתחייבות החד צדדית מצויה בקוד האזרחי הגרמני, המגביל אותה בעיקר להקשרים של הבטחת פרס לציבור והקדשים (ראו למשל התרגום לאנגלית של סעיף 657 לקוד האזרחי הגרמני (BGB): "Anyone offering by means of public announcement a reward for undertaking an act, including without limitation for producing an outcome, is obliged to pay the reward to the person who has undertaken the act, even if that person did not act with a view to the promise of a reward". וכן ראו שלו וצמח, עמוד 221)). בקוד הצרפתי, לעומת זאת, תוקפה של התחייבות מותנה בהסכמה בין שני צדדים, ואין הכרה בתוקפה של התחייבות חד צדדית (לרנר, ההתחייבות החד צדדית, עמודים 66-62. מעניינת ההתפתחות בדין הצרפתי שחלה בשנת 2016, שבה נוסף לקוד נפוליאון סעיף 1124, המגדיר "הבטחה חד צדדית" באופן שהמציע מעניק לניצע אופציה לכרות חוזה (ראו פרידמן וכהן, עמוד 28)).