--- סוף עמוד 19 ---
לפי הדין העברי, אדם רשאי לנדור כי יתן צדקה לעני, ונדר זה מחייבו:
"קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש [קנה קרקע ותכנן לתרום אותה לצדקה], ולא הוציא מפיו כלום – יש אומרים דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה, חייב ליתן. ויש מי שאומר דאף על גב דכתיב "כל נדיב לב" [למרות שמן הפסוק הכתוב בתורה ניתן ללמוד שדי במחשבת הלב, ואין צורך באמירה בפה], עולות חולין מקדשים לא ילפינן [לא ניתן ללמוד מהפסוק האמור כלל גורף, אלא בחלק מן המקרים נדרש לבטא את הנדר בפה, ולא די במחשבת הלב]. והאידנא [ובזמננו]... כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום [בימינו הכלל הוא שנדר מחייב רק אם הנודר מבטא את ההתחייבות בפיו, ואין די במחשבת הלב]: ([הגהת הרמ"א:] ויש להחמיר כסברא הראשונה) (שולחן ערוך, חושן משפט ריב, ח, והגהות הרמ"א שם. וכן ראו ערוך השולחן, חושן משפט, סימן ריב, סעיף י: "חיוב בלב הוי חיוב", ביחס לצדקה והקדש).
בחלק מן המקרים אמירת מילות הנדר מחייבת כשלעצמה את הנודר, גם מבלי שצד שני "קיבל" את הנדר; ואילו בחלק אחר של המקרים, אפילו מחשבה בלב – כל עוד מלווה היא בגמירות דעת – מחייבת את הנודר לתת את הצדקה. מה טיבו של חיוב זה? ככל שמדובר בחיוב "משפטי", בדומה לחוב כספי שנוצר לפי דיני החוזים, הרי שקמים ומזדקרים הקשיים שהועלו קודם: מדוע יחוב האדם כלפי העני בגין מחשבה או דיבור שלא הגיעו לידיעתו של אותו עני? בהקשר זה מאלפים דבריו של הרב שמעון שקופ (ראש ישיבת גרודנה שחי באירופה ונפטר בשנת 1939), שדן ביחס שבין חיוב המבוסס על נדר לחוב כספי הנטוע במשפט הפרטי:
"בחוב ישנם שני הדינים הנ"ל: היינו, דאם חייב אדם לחבירו מאה זוז, יש לתובע קצת קנין בנכסים של הנתבע בערך סך כזה, ואינו כחיוב מצוה בלבד מצד הלוה, כחיוב אכילת מצה והנחת תפילין. וזה החילוק מבואר, דהרי אם נדר לעני ומת אין היורשים חייבים לשלם, ואם התחייב בקנין חייבים לשלם, וע"כ מוכרח הדבר לומר דבהתחייבות הוא כעין קנין, שיש לפלוני אצלו כסכום ההתחייבות, ובצדקה אין להעני אצלו כלום, רק שה[נודר] מחוייב לקיים המצוה של צדקה" (חידושי ר' שמעון שקופ, בבא קמא ט).
הרב שקופ מסביר ש"חוב" שנוצר כתוצאה מנדר שונה מחוב כספי רגיל. כך, למשל, עזבונו של נודר שמת אינו נושא בחובה לשלם את הנדר, בשונה מעזבון של אדם שהיה
--- סוף עמוד 20 ---
חייב חוב כספי רגיל. ההסבר לכך הוא שחיוב שנוצר על ידי נדר הוא "חיוב מצווה בלבד", בדומה לחיוב לאכול מצה ולהניח תפילין. אמנם מדובר בחוב שהמשפט מכיר בו, במובן זה שבית הדין יכול לאכוף את הנודר לשלם כשם שהוא יכול לאכפו לקיים מצוות אחרות לפי הדין העברי; אולם לעני אין זכות לתבוע את תשלום החוב: "אין להעני אצלו כלום, רק שהנודר מחוייב לקיים המצווה". אם כן, החוב כלל אינו כלפי העני, אלא כלפי האל. אף על פי שמדובר בחוב כספי, לא מדובר במוסד משפטי אזרחי אלא במוסד משפטי דתי, הנובע מן המחוייבות של האדם כלפי שמים (ראו גם שי עקביא ווזנר חשיבה משפטית בישיבות ליטא – עיונים במשנתו של הרב שמעון שקופ 232-275 (2017)). אך בשיטת משפט המכירה (לפחות כשיטה משפטית) בחובתו של האדם כלפי זולתו ותו לא – קשה להצדיק את ההכרה בהתחייבות חד צדדית כזו כמחייבת.