שני, פרק הזמן שחלף – בין הודעת העמותה על הפסקת פעילותה למציאת הגופה – אינו מספיק לשם הפקעת ההצעה בנסיבות העניין, שבהם עסקינן במידע על שבויים ונעדרים. אכן, עצם חלוף הזמן והשפעותיו עשויים להוביל גם לפקיעת הצעה לציבור העוסקת בנושאים אלה. טענה אפשרית היא, למשל, שאם יחלוף מספיק זמן מבלי שהפרס יפורסם על ידי גורם כלשהו, יש לראות בכך פקיעה של ההצעה. אי-הפרסום במשך תקופה ארוכה יכול להעיד בנסיבות מסוימות על כוונת המציע שלא לתת יותר תוקף להצעתו. ואולם אצלנו, גם אם נניח שהפרס לא פורסם החל מינואר 2012, תשעה חודשים אינם פרק זמן ארוך מספיק לשם הפקעת ההצעה. סבירות הזמן, במקום שלא נקבע זמן מפורש לפקיעת ההצעה, מבוססת על הרקע להצעה, על תוכנה ועל השאלה כיצד אלה משתנים בראי חלוף הזמן. כך, הצעה למכירת מניות פוקעת, מן הסתם, בתוך תקופה קצרה יחסית, שכן השוק המדובר הוא דינמי ונתון לשינויים מהירים. מה שרווחי היום אינו בהכרח רווחי מחר. לא כך, למרבה הצער, בכל הנוגע לשבויים ונעדרים. מטבע הדברים, מאמצי החיפוש והשגת המידע מתפרשים על פני שנים רבות. מספר חודשים אינם משפיעים על ערך המידע ועל חפצה של המדינה הסבירה בהשגתו. פרס הנוגע לשבויים ולנעדרים אינו מבצע "חד פעמי" התקף לחודש
--- סוף עמוד 27 ---
או חודשיים. כך לפחות יתפוס את הדברים האדם הסביר, שלא יראה באי-פרסום הפרס במשך כמה חודשים אינדיקציה לפקיעת כוונת המדינה להשיג מידע חיוני על השבויים והנעדרים. אם כן, פרק הזמן המדובר אינו "ממושך" (כטענת המדינה) בנסיבות העניין, גם בהנחה שהפרס לא פורסם בו באופן אקטיבי. יצוין כי הדוגמא המובהקת שמציגים פרידמן וכהן למצב שבו הצעה תהיה תקפה זמן רב, היא הצעה הקוראת למסירת פרטים על הימצאו של עבריין, והדברים יפים לענייננו ביתר שאת (פרידמן וכהן, עמוד 289). יש לדחות אפוא את טענות המדינה הנשענות על פקיעת ההצעה לנוכח חלוף הזמן.
ד.2. חזרת המדינה מההצעה
20. במסגרת סיכומי טענותיה בערעור, הקדישה המדינה פרק ל"פקיעת ההצעה". הנימוק היחיד שנתנה המדינה לטענה זו הוא חלוף הזמן הסביר לקבלת ההצעה, אך כאמור – במסגרת זו טענה המדינה כי יש חשיבות רבה גם לכך שהמדינה החליטה להפסיק לממן את העמותה. כמו כן הסתייגה המדינה מקביעת בית המשפט המחוזי כי ככל שרצתה לפרסם את ביטול הצעת הפרס, "היה עליה להציב שלטים ובהם הודעה מפורשת כי לא יינתן פרס למי שיביא מידע בעניין הנעדרים" (פסקה 67 לסיכומי המדינה). ודוק, המדינה לא טענה כי חזרה בה מההצעה, אלא נטען רק כי ההצעה פקעה שכן עבר המועד לקיבולה. המדינה הקפידה, בטיעוניה בכתב ובעל פה לפנינו, לא לומר כי "חזרה" בה מההצעה, אלא נטען רק כי ההצעה "פקעה" בראי סד הזמנים והאירועים. לפי חוק החוזים, "חזרה" אינה "פקיעה", והתנאים הנדרשים במסגרת כל אחד מההסדרים הם שונים – ראו סעיף 3 לחוק החוזים (שכותרתו "חזרה מן ההצעה") לעומת סעיף 4 לחוק (שכותרתו "פקיעת ההצעה"). ברם, מבחינה עיונית טענות אלה מעלות, לכל הפחות, סממנים של טענת "חזרה מן ההצעה". לשם שלמות העניין נתייחס אפוא גם לסוגיה של חזרה מן ההצעה.