--- סוף עמוד 43 ---
עצמו לא סגי. אמנם ההסדר הנוכחי עלול גם הוא להיות בעל השפעה מצננת, אך לא על הצדדים השלישיים אלא על השולחים, שנחשפים לאחריות רבה יותר. אולם כוחם של השולחים לצמצם סיכון זה רב יותר מכוחם של הצדדים השלישיים, והם יכולים להקטין את הסיכון באמצעות שונים. מכאן שהתכלית של עידוד מוסד השליחות תומכת בהסדר החוקי הקיים.
סופו של פרק כאמור בתחילתו: גם בדיני השליחות לא תוכל המדינה למצוא מזור. נפנה אפוא לדון בקו ההגנה האחרון שהעלתה המדינה – אי אכיפת החוזה עם המערערים והשתחררות מינהלית מחוזה זה.
ה. אי-אכיפה והשתחררות
29. קו ההגנה האחרון שהציגה המדינה היה נכון להניח כי נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, וכי המערערים מסרו מידע המזכה אותם באופן עקרוני בפרס המובטח. למרות זאת סבורה המדינה כי אין להורות על תשלום הפרס, משני טעמים.
הטעם הראשון מבוסס על הלכת ההשתחררות, אשר "מאפשרת למדינת ישראל (או לרשות מינהלית אחרת הפועלת בגדרי המשפט הפרטי) להשתחרר מחוזה שהיא צד לו, בלא שהדבר ייחשב כהפרת החוזה. השתחררות זו אפשרית רק אם 'צרכי-ציבור חיוניים' אינם מתיישבים עם המשך הקשר החוזי" (ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506, 525 (2000) (הנשיא א' ברק)). על פי רוב, אותם צרכי ציבור חיוניים אינם השתחררות מהתחייבות כספית לנוכח שיקולים תקציביים, אלא מהתחייבות "בעין" לנוכח צורך ציבורי, כגון מכירת מסכות אב"כ לעת מלחמה (כבעניין רגב) או חזרה מהסדר טיעון (בג"ץ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מ(2) 393 (1986)). במקרים אחרים נשאה ההתחייבות אופי כספי, אך ההשתחררות התבססה לאו דווקא על שיקולי תקציב, אלא על שיקולים ציבוריים, כגון שוויון ומניעת אפליה (ראו למשל עע"מ 8183/03 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מועצה אזורית הגולן [פורסם בנבו] (22.08.2010)). הפסיקה הכירה אמנם ביכולתה של הרשות להשתחרר גם מהתחייבויות כלכליות על רקע של שיקולי תקציב, אולם זאת במקרים חריגים ונדירים בלבד (ראו ע"א 250/88 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' עיריית באר-שבע, פ''ד מג(4) 488 (1989); ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל,
--- סוף עמוד 44 ---
פ''ד נט(5) 481, 528 (2005); דפנה ברק-ארז "השתחררות מחוזה של רשות מנהלית: מקרה מבחן לדואליות הנורמטיבית" המשפט יא 111, 127-124 (התשס"ז)).