--- סוף עמוד 46 ---
שהרוויח גם הוא, במובן שבו כל חוזה רצוני רווחי לשני הצדדים לו ומשפר את רווחתם.
הרובד השני עוסק בתכליות דיני החוזים. המדינה טוענת כי אבסורד הוא להעניק פרס כה גבוה למי שלא הוציא כל הוצאה ולא נטל כל סיכון, אך לא זהו המבחן המשפטי שקבע המחוקק. דומה כי בטענות המדינה מהדהדת אסכולה של דיני החוזים המכתירה את ההסתמכות כמלכת החוזה (ראו באופן כללי Lon L. Fuller & William R. Perdue Jr., The Reliance Interest in Contract Damages, 46 YALE L.J. 52, 53-66 (1936); GRANT GILMORE, THE DEATH OF CONTRACT (1974)). יכול הטוען לטעון שאצלנו לא הייתה בפועל כל הסתמכות על הבטחת הפרס, ולא ייגרם למערערים כל נזק ביחס למצבם לפני מציאת הגופה. לכן אפשר לטעון שאין הצדקה להורות על תשלום דמי הפרס. אלא שגם לשיטות המדגישות את מעמדה של ההסתמכות, הדבר מתבטא באופן עיצוב ההסדרים החוזיים, ולא בדרישה להסתמכות בפועל כתנאי לתוקף החוזה. זאת ועוד, הגישות האמורות מבססות את דיני החוזים לא רק על הסתמכות, אלא גם על התעשרות (ראו באופן כללי PATRICK S. ATIYAH, PROMISES, MORALS, AND LAW (1983)). אצלנו המדינה "התעשרה" וקיבלה את ידיעת הזהב, והעניין מצדיק את התשלום גם אם לא הוצאו הוצאות הסתמכות. מכל מקום, גישה המחייבת הסתמכות לא אומצה במשפטנו, שבו "מלכת התרופות" היא האכיפה והאינטרס הבולט הוא אינטרס הקיום. מעמד הבכורה ניתן לרצון ולא להסתמכות. החוק קובע כי בהסכמה המלווה בגמירת דעת ובמסויימות סגי. גם גישה זו תועלותיה והגיונה בצידה, ואין כאן המקום להאריך (ראו באופן כללי CHARLES FRIED, CONTRACT AS PROMISE (1981); עמרי בן שחר ויובל פרוקצ'יה "חוזים" הגישה הכלכלית למשפט 153, 212-206 (אוריאל פרוקצ'יה עורך, 2012); וכן ראו איל זמיר "שנאת הפסד ונטילת רווחי המפר – בעקבות הלכת אדרס" ספר שלמה לוין 323, 338-344 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין ומיכאיל קרייני עורכים, 2013)). הכלל השולט בכיפה הוא חופש החוזים. הצדדים מחוייבים לחוזה אותו כרתו מעצם הסכמתם, בהעדר חריג כגון כגון כפיה, טעות או עושק. מיקוד המדינה בסוגיית ההסתמכות מבקש, כמדומה, להסיט את דיני החוזים הישראליים לנקודה חדשה ובלתי רצויה, בה חוזה שלא גרר אחריו הסתמכות לאו חוזה הוא.
הרובד השלישי הוא הצעת הפרס כפי שהוצעה על ידי המדינה. תנאי ההצעה נקבעו על ידה, והיו יכולים להיות שונים. היא שבחרה במתווה שנבחר, ובנסיבות אלה