--- סוף עמוד 47 ---
תוצאת ההליך נובעת באופן ישיר מבחירתה. ניתן להניח שדווקא להצעת פרס בסכום כזה קדמו דיונים בדרגות בכירות במערכות הרלוונטיות. האינטרס הציבורי והשיקולים שתמכו בהצעת הפרס אינם ידועים במלואם לנוכח ההיבטים הבטחוניים, והם גם לא צריכים להיות ידועים. לכן, אל לנו להניח כי הצעת הפרס הוצעה ללא שיקול דעת מעמיק ורציני. מן הצד האחר, לא ניתן להתעלם מחוסר ההתייחסות לפרטים חשובים ולהעדרו של מעין תקנון, המסדיר מצבים שונים שעלולים להתעורר. כך, למשל, אין זה ברור מה דינם של שני מביאי מידע בלתי תלויים ביחס לאותו נעדר, היחס בין מביאי מידע הנוגע למספר נעדרים ועוד שאלות בעניין אופן חלוקת כספי הפרס. האמור לעיל בדבר שקילת הדברים היטב לגבי עצם הצעת הפרס וסכומו, אינו סותר את הטענה שלא הכל הובהר עד תום. כך או כך, ההליך דנן קורא להפקת לקחים, שכן הנחה היא שיהיו בעתיד פרסים נוספים שיוצעו על ידי המדינה. הצעת פרס על ידי המדינה – המשטרה או משרד הבטחון – אינה תופעה חד פעמית, ואינה בגדר התנהגות ייחודית למדינת ישראל.
הרובד הרביעי עניינו ההגינות. מרגע שפורסמה הצעת הפרס, נכנסת לתמונה חובת ההגינות שבה חבה המדינה כרשות מינהלית. חובה זו נטועה, בין היתר, בצורך לטפח יחסי אמון בין המינהל הציבורי לאזרח (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 998 (מהדורה שניה, 2011)). חובת ההגינות המוטלת על הרשות – גם בפועלה בתחום המשפט האזרחי – מחמירה יותר מחובת תום הלב המוטלת על צדדים "פרטיים" לחוזה, וזאת לנוכח מעמדה של הרשות כנאמן הציבור (בג"ץ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ''ד מז(3) 853, 860 (1993)). ההגינות אינה מתבטאת רק ב"יסוד הנפשי" של הרשות ובאיסור לנהוג בשרירות, אלא גם בהערכת ההתנהגות עצמה – האם הוגנת היא (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ''ד נב(1) 289, 318 (1998)). בראי זה, ספק אם אופן התנהלות המדינה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות. דומה שהמדינה ניסתה להתחמק בכל דרך מתשלום הפרס המובטח, תוך "יצירת" דוקטרינות משפטיות מקוריות, השוללות את זכות הפרס ממי שלא יצא למסע חיפושים אחר המידע או ממי שלא מסרו מתוך וודאות מוחלטת. התנהלות כזו פוגעת באמון ברשות, ואף ביכולתה של הרשות לתת בעתיד תמריץ לביצוע פעולות רצויות שונות.
יוזכר בהקשר זה קו המצוי במשפט העברי, לפיו מוצא אבידה אינו זכאי לקבל פרס מהמאבד. כלל זה נעוץ בכך שהשבת אבידה היא מצווה: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם; הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (דברים כב, א). לכן יש