המכנה המשותף למאפיינים אלו הוא הריחוק בין הצדדים: בעוד שחוזה רגיל נכרת בדרך כלל בין שני צדדים שנכנסים מרצון למשא ומתן, הצעה לציבור היא מהלך משפטי שמופנה כלפי כולי עלמא ויכול ליצור יחסים חוזיים בצורה ספונטנית, בין צדדים שמעולם לא נפגשו. התוקף המשפטי של הצעה לציבור מעוגן היטב בדין, ואיננו באים אלא להדגיש מספר מאפיינים שמוסיפים להצעה כזו מורכבות מיוחדת, וכנראה לא נדונו בעבר מפרספקטיבה זו.
9. הצעה לציבור יכולה להיות בהקשרים שונים (למשל: מכירת מניות; צרכנות) וכל הֶקשר עשוי להצדיק התייחסות שונה. כאן מדובר במודעת פרס, וככלל, "מודעת-פרס המעידה על גמירת דעתו של המפרסם והיא גם מסוימת די צרכה, מהווה הצעה לציבור והיא טעונה קיבול כדי להפוך לחוזה מחייב. קיבול של הצעה כזו, יהא, במקרים רבים, קיבול דרך התנהגות" (שלו, עמ' 201).
[בהערת אגב, דומה כי יש מצבים שבהם הצעות פרס הן אמצעי כה יעיל, עד שבתי המשפט בעולם נאלצו להבהיר כי פושע שהסגיר את עצמו לא יוכל לזכות בפרס שהובטח למי שיביא למעצרו (Commonwealth v. Geagan, 339 Mass. 487 (1959; Jenkins v. Kelren, 78 Mass. 330 (1859))].
10. פסק הדין האנגלי הוותיק Carlill V. Carbolic Smoke Ball Company 1 QB 256 (1893) מהווה אבן דרך בהתפתחות הדין בעניין הצעות לציבור. בקצרה, באותו מקרה הוצע לציבור מוצר (smoke ball"") ששוּוק כתרופת פלא לשפעת, והמפרסם התחייב כי צרכן שיעשה שימוש במוצר ולא יוושע – יזכה בסכום נכבד של 100 ליש"ט (לא מדובר בהחזר כספי בלבד אלא פי 400 ממחיר המוצר). הגב' קרלייל תבעה מהמשווק את
--- סוף עמוד 58 ---
הפיצוי שהובטח, ובית המשפט קבע כי המודעה אכן מהווה הצעה לציבור; נעשה קיבול בהתנהגות; ונכרת חוזה שמזכה את התובעת בסכום שהובטח. לצד זאת, בית המשפט ציין כי החוזה יכול להשתכלל רק ביחס למי שרכש את המוצר אחרי פרסום המודעות. כך נקבע גם במקרים נוספים, ובהם פסק דין אמריקאי משנת 1977, שם אדם מסר מידע שהוביל ללכידתו של רוצח ותבע את הפרס המובטח, אך תביעתו נדחתה משום שהוא מסר את המידע יום אחד לפני שפורסמה מודעת הפרס (Gadsden Times v. Doe, 345 So. 2d 1361).
בישראל, לפני למעלה מיובל שנים הגיע לפתחו של בית המשפט העליון אדם שמספר הכרטיס שברשותו זכה בהגרלה אך הוא לא שילם את מחיר הכרטיס לפני ההגרלה, דבר שלא עצר בעדו לתבוע את הפרס בו "זכה" על פי מספר הכרטיס. אין פלא כי תביעתו וערעורו נדחו, שכן בהיעדר קיבול במועד, לא נכרת חוזה שמזכה את המערער בפרס. המערער טען כי הוא גמר בליבו לשלם את מחיר הכרטיס אך לא הספיק לעשות זאת לפני ההגרלה, ונוכח טענה זו הבהיר השופט ברנזון כי: "החלטה לעשות מעשה, שאינה באה לידי גילוי חיצוני, אין בה כדי לחייב את המחליט ולא כל שכן את זולתו [...] קבלה איננה עניין שבלב. על מנת שקבלה תוכר היא טעונה גילוי חיצוני [...] חייב להיות איזה דיבור או פעולה שהחוק רואה בהם הסכמה או הודעה למציע על הקבלה". ועוד נאמר שם: "הצעה, גם אם אינה מוגבלת בזמן, אינה נצחית ויש לקבלה תוך זמן מתקבל על הדעת. בענין הקשור בהגרלה במועד קבוע מראש, אין להעלות על הדעת שהיא נשארת פתוחה גם אחרי ההגרלה. הרוצה להיענות להצעה ולקבלה, חייב לגלות את דעתו, בדיבור או במעשה מתאים, לפני מועד ההגרלה" (ע"א 374/64 רוזנר נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד יח(4) 640 (1964) (להלן: עניין רוזנר); והשוו לע"א 612/66 צימרמן נ' זילכה, פ"ד כא(1) 646 (1967), שם נסיבות עובדתיות שונות הובילו לתוצאה הפוכה).