--- סוף עמוד 60 ---
בהמשך דברינו אצביע על כך שהספק שהעלו פרידמן וכהן בספרם מתקשר לסיבות שבעטיין ראוי לדחות את התביעה בנסיבות דנן.
הנה כי כן, השאלה של פרשנות ההצעה אינה שאלה פשוטה. על אף הקשיים, אני נכון להתקדם בדרכנו ולהניח כי בסוגיה זו הדין עם המערערים. גם אם הכוונה הסובייקטיבית של מנסח המודעה לא היתה להעניק את הפרס עבור מציאה אקראית (כאמור בפסקה 84 לסיכומי המדינה), הרי כפי שציין השופט הנדל בפסקה 11: "אם היו למציע כוונות שלא באו לידי ביטוי בהצעה שהוצעה, ושהניצע לא ידע ולא היה יכול לדעת עליהן באופן אובייקטיבי – אין בכוונות אלה כדי להעלות או להוריד". נוסח המודעה אינו כולל סייג מפורש למקרים של מסירת מידע שהושג בדרך מקרה, והמסקנה היא כי ניתן לקרוא את ההצעה כך שגם מסירת מידע שהושג באקראי, וגם מתוך חוסר ודאות לגבי הממצא, יכולה לזכות את מוסר המידע בפרס. אקדים את המאוחר ואציין כי כשם שבהקשר זה אנו בוחנים את ההצעה מפרספקטיבה אובייקטיבית, ולא על-פי כוונות נסתרות של המנסח, כך ננהג גם בבחינת התנהגותם של המערערים במסגרת הדיון בשאלה אם התנהגותם מהווה קיבול להצעה.
13. לא אחדש לקורא מאומה, אם אומר כי ניסוח מודעות הפרס על-ידי העמותה אינו מלאכת מחשבת. המודעות מנוסחות באופן פשטני וגורף, ולא נדרשת השכלה משפטית כדי לזהות את הפגמים. נוסח המודעות היה עשוי לעורר שאלות רבות במצבים תיאורטיים שונים ומשונים, שלא נדרֵש אליהן בהליך זה (לחלק מהן התייחס חברי, השופט הנדל, בפסקה 27). אך לענייננו חשובה לפחות שאלה אחת נוספת לגבי תוכן ההצעה: למי צריך למסור את המידע כדי לזכות בפרס? לשאלה זו נחזור בהמשך.
האם ההצעה היתה בתוקף כשהמערערים מצאו את הגופה?
14. כדי לקבוע אם ההצעה היתה בתוקף בזמן שהמערערים מצאו את הגופה, יש להבחין בין שתי שאלות שונות: הראשונה – האם חלף הזמן הסביר לקיבול ההצעה (סעיף 8(א) לחוק החוזים)? השניה – האם ההצעה פקעה במועד שבו העמותה הפסיקה את פעילותה?
15. אשר לשאלה הראשונה, סעיף 8(א) לחוק החוזים קובע: "אין לקבל הצעה אלא תוך התקופה שנקבעה לכך בהצעה, ובאין תקופה כזאת - תוך זמן סביר". זמן סביר נמדד בהתאם לנסיבות (שלו, עמ' 227; פרידמן וכהן, עמ' 289-286) ובענייננו אני סומך
--- סוף עמוד 61 ---
ידי על קביעתו של בית משפט קמא כי "הקיבול להצעה לא הוגבל בזמן ובהתחשב במהותה, לא ניתן להגיד כי חלף זמן סביר שהביא לפקיעת ההצעה. כשמדובר בעקרון על של פדיון שבויים, והחתירה להבאת הנעדרים הביתה, הזמן לא נמדד בשנים ובוודאי לא בשנים בודדות כמו במקרה זה" (פסקה 25 לפסק דינו). עמד על כך גם חברי השופט הנדל באמרו כי "פרס הנוגע לשבויים ונעדרים אינו מבצע 'חד פעמי' התקף לחודש או חודשיים. כך לפחות יתפוס את הדברים האדם הסביר [...]" (בפסקה 18). מקובלת עליי אפוא המסקנה כי חלוף הזמן, כשלעצמו, לא הוביל לפקיעת ההצעה.