"ביום שהעמותה סגרה את דרכה [בתחילת שנת 2012 – י"ע] הסתיימה המחויבות של מדינת ישראל לנושא של 10 מיליון דולר. 10 מיליון דולר זה פרס שיצא דרך עם הקמת העמותה והסתיים בסיום דרכה של העמותה [...] מדינת ישראל קבעה לעצמה דרכי פעולה, אחת הדרכים
--- סוף עמוד 64 ---
הייתה עמותת לחופש נולד. הדרך של העמותה כללה את הפרס של 10 מיליון דולר. ברגע שאין את עמותת לחופש נולד, ברור מאליו ש-10 מיליון הדולר לא תקפים" (עמ' 11 לפרוטוקול).
בית משפט קמא אימץ את גרסתו העובדתית של המנכ"ל (פסקה 6), והציטוט שלעיל עשוי להשתמע כגרסה עובדתית לגבי עמדת המדינה במועד סגירת העמותה. גם בפנינו נטען במפורש כי "עם סגירת העמותה – עובדה אשר כאמור נודעה ברבים, פקע תוקפה של הצעת הפרס"; ו"לא הייתה כל כוונה להשאיר את ההצעה בתוקף לאחר סגירת העמותה" (פסקאות 14 ו-70 לסיכומי המדינה).
[במאמר מוסגר: המנכ"ל ציין כי אלמלא סגירת העמותה המערערים היו זכאים לפרס (עמ' 12 לפרוטוקול). המערערים ביקשו להיבנות מכך, אך בית משפט קמא קבע, בצדק, כי סברותיו המשפטיות של המנכ"ל אינן רלוונטיות. כשלעצמי, אני סבור כי דברי המנכ"ל, גם אם אינם משקפים עמדה משפטית, משקפים את ההבנה הפשוטה כי נוכח הפסקת פעילות העמותה – ההצעה פקעה].
לסיכום נקודה זו: היחסים בין המדינה לעמותה הם יחסי שליחות, שהסתיימו בתחילת שנת 2012, תשעה חודשים לפני מציאת הגופה.
21. בית משפט קמא סבר כי "העמותה או הנתבעת לא עשו דבר להודיע על ביטול הפרס וגם לא הציבו שלט אחר באותו מקום ובאותו גודל ובו הודעה פוזיטיבית לפיה בוטלה הצעת הפרס, ומשלא נעשה כך, זכאי מי שמקיים את תנאי ההצעה לפרס" (פסקה 26 לפסק דינו). המדינה טענה כי מנכ"ל העמותה הוא שהחליט להותיר את השלטים תלויים בלי אישור המדינה, ומכל מקום, החזרה מהצעת הפרס לא חייבה הצבת שלטי חוצות שמבהירים זאת.
בנקודה זו אבהיר כי לשיטתי, בנסיבות העניין, אין דרישה להציב שלטי חוצות שיכריזו על ביטול הפרס (השוו למקורות הנוגדים שהובאו על-ידי השופט הנדל בפסקה 22 וכן לרנר בעמ' 296; וראו גם פרידמן וכהן, עמ' 280-278). אמנם, כפי שציין חברי, ככלל, על חזרה מהצעה להיעשות באותו האופן שבו הוצעה ההצעה. אלא שאין לפרש זאת כדרישה לקיומה של זהות "פיזית" בין אופן ההצעה לאופן החזרה ממנה, כי אם כשקילוּת מהותית ביניהן, הנבחנת על פי אמות מידה אובייקטיביות בהתאם לנסיבותיו
--- סוף עמוד 65 ---