נניח לדוגמה כי משרד החינוך מעוניין לתמרץ הצטיינות בבחינות הבגרות באמצעות פרס כספי לבתי ספר מצטיינים. המשרד החליט להציע את הפרס באמצעות עמותה שתפקידה לפרסם את ההצעה, לקלוט את המועמדויות ולשלם את הפרס (שיועבר מתקציב משרד החינוך). החלטה של העמותה להפסיק את פעילותה תוך פרסום ההחלטה בציבור, יכולה כאמור להתפרש כחזרה מההצעה, ומכל מקום, לאחר שהחלטה זו פורסמה, אינני סבור כי משרד החינוך נכנס בנעליה של העמותה ומוטלת עליו חובה פוזיטיבית להודיע ברבים כי הצעת הפרס אינה תקפה.
23. בהינתן שהפרס הוצע על-ידי העמותה כשלוחה של המדינה, אין תימוכין לסברה שבמקביל לכך המדינה הציעה הצעה עצמאית. אציין כי ועדת הבדיקה של העמותה לא הוסמכה להחליט בשם המדינה על תוקף הצעת הפרס, וגם אם נניח שהיא יכולה לשקף את מדיניות המדינה – כל שנאמר בדו"ח הוא כי "שימור עיתי של הכרזת הפרס ופרסומו יכול להיעשות על ידי קהילת המודיעין" (הדגשה נוספה – י"ע). אמנם המדינה שקלה להמשיך להציע את הפרס בדרכים אחרות, אך כאמור – החלטה כזו לא התקבלה (ובנקודה זו נראה כי בית משפט קמא לא דק פורתא), כך שבמועד הרלוונטי לא היתה הצעה תקפה מצד המדינה. בשונה מחברי, השופט הנדל, לא מצאתי ראיה לכך שהמדינה היתה מעוניינת לשמר את הצעת הפרס, ובהינתן המאטריה המשפטית בה עסקינן – דיני החוזים – איני רואה מקום לייחס למדינה כוונה שלא באה לידי ביטוי מוצהר. יתר על כן, אפילו נאמר כי המדינה התכוונה להמשיך להציע פרס כספי,
--- סוף עמוד 67 ---
אינני רואה כיצד אפשר לכבול אותה לנוסח הגורף שפורסם על-ידי העמותה, אלא אם החיוב נעשה מכוח דיני השליחות (וממילא נדחית גם טענת המערערים למתן תוקף של "התחייבות שלטונית" למודעת הפרס).
24. השופט הנדל השווה את המקרה של חזרה מהצעה לטענת "הודאה והדחה", ובהמשך לכך הפנה לרע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן [פורסם בנבו] (23.2.2012), שם נקבע כי הטוען ל"הודאה והדחה" - עליו נטל ההוכחה. כשלעצמי מסופקני אם כל טענה לחזרה מהצעה דומה לטענת "הודאה והדחה", אך בנסיבות המקרה הנוכחי ברי לי שאין הדבר כן. לא מצאתי בעמדתה של המדינה "הודאה" או "מעין הודאה". המדינה טענה כי ההצעה אכן עמדה בתוקף בעבר אך פקעה לפני זמן רב; ובכגון דא אינני רואה הצדקה עקרונית להעביר את נטל ההוכחה מכתפי התובע אל כתפי הנתבעת.
בהערת אגב, חברי ציין כי המדינה לא "סגרה" את העמותה אלא רק הפסיקה לתקצב אותה; ברם, העמותה היא גוף פרטי ולכאורה למשרד הביטחון אין דרך "לסגור" אותה (חרף השימוש במונח זה בסיכומים מטעם המדינה). חברי הוסיף כי אם העמותה היתה ממשיכה לפעול במימון פרטי "לא היתה לכאורה מניעה שתמשיך לפרסם את הפרס המוצע על ידי הממשלה"; ברם, מתוך המלצת הוועדה שהוזכרה לעיל, ברור שככל שהיתה כוונה להותיר את הצעת הפרס בתוקף, הכוונה היתה לעשות זאת באמצעות גופי המודיעין ולא באמצעות העמותה (וכפי שכבר ציינתי, לא התקבלה החלטה אופרטיבית כזו).