--- סוף עמוד 69 ---
אף שהשליחות של העמותה לעניין הפרס הכספי הסתיימה. אלא שהמסע טרם הסתיים, ובפני המערערים עומדים עדיין שני מכשולים: הראשון - סעיף 18 לחוק; השני - פרשנות סעיף 15(ב).
28. סעיף 18 לחוק קובע כי "לענין חוק זה רואים אדם כיודע דבר אם היה עליו כאדם סביר לדעתו או שקיבל עליו הודעה בדרך הרגילה" (ההוראה חלה גם ביחס לסעיף 15(ב); ע"א 445/88 כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ נ' שטיבל, פ"ד מד(3) 331, 342 (1990)). בהינתן הפרסום על הפסקת פעילותה של העמותה, לכאורה המערערים היו צריכים לדעת על סיום השליחות, ולכן יש לראותם כמי שידעו על כך, ו"הידיעה מטבעה מתייחסת לעובדות ולא לתוצאתן המשפטית" (ברק כרך ב, עמ' 1315). דהיינו, די בכך שהמערערים ידעו או שרואים אותם כמי שיודעים על הפסקת פעילות העמותה, גם אם לא ידעו על הפסקת השליחות במובן המשפטי, כדי לשלול את ההסתמכות ואת תחולת סעיף 15(ב). בהשאלה ממקרה של פטירת השולח או פשיטת רגל: "תהיה זו אך תמימות או רשלנות להתעלם מאירועים אלה, ומי שעושה כן צריך לשאת בסיכון שבהעדר הרשאה" (ברק, עמ' 1328).
בנקודה זו יכולים היינו לסיים את הילוכנו. אך לצורך הדיון, נמשיך להתקדם במסענו, ונניח לזכות המערערים כי על אף הוראת סעיף 18 לחוק השליחות, כל עוד שלטי החוצות נותרו תלויים בסביבת מגוריהם, הם לא היו צריכים לדעת על סיום השליחות של העמותה.
29. בנקודה זו אחזור לפרשנות סעיף 15(ב), ונזכיר את נוסח הסעיף: "לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת...". הוראת הסעיף מתייחסת למצב עובדתי שמעורר דילמה משפטית: לפי דיני השליחות – השליחות הסתיימה ואין לה עוד תוקף, ואולם צד שלישי עדיין אינו יודע על כך. ואכן, "מצב דברים זה מעורר בעיות קשות בענין מעמדם של השלוח ושל הצד השלישי כאשר אלה לא ידעו, וכאנשים סבירים לא היו צריכים לדעת, על סיום השליחות" (ברק, עמ' 1315). כפי שכותרתו מעידה עליו, סעיף 15 לחוק השליחות הוא "סייג", חריג לכלל שלפיו השליחות יונקת את כוחה מהרשאת השולח. חריג זה נועד להגן על האינטרס של צד שלישי, ו"ביסודו עומד עיקרון ההסתמכות, אשר בתנאים מסוימים גובר על עיקרון הייצוג" (אהרן ברק "תיאוריית השליחות וכוח הייצוג" ספר זיכרון לגואלטיארו פרוקצ'יה 351, 368 (תשנ"ז)). כלומר, בבחירה בין האינטרס של השולח לבין הגנה על
--- סוף עמוד 70 ---
הסתמכות של צד שלישי שלא ידע על סיום השליחות – המחוקק העדיף את הצד השלישי שהסתמך. אלא שהגנה זו אינה בלתי מוגבלת, והדילמה מחריפה במקרים שבהם גם השולח וגם הצד השלישי נהגו כראוי, ורק פערי מידע שלא ניתן היה לגשר עליהם הובילו ל"תאונה משפטית". בסוגיה זו נשתברו קולמוסין ונחלקו דעותיהם של שופטים ומלומדי משפט (ראו ע"א 4092/90 מיטלברג נ' נייגר, פ"ד מח(2) 529 (1994); דנ"א מיטלברג; אברהם בן-נפתלי "לענין סיום השליחות ללא ידיעת צד ג'" עיוני משפט ז 503 (1980)). קדמו להם גדולי המשפט העברי (ראו, בין היתר, מחלוקת רא"ש-רמב"ן-ראב"ד כפי שהובאה על-ידי מיכאל ויגודה וחיים צפרי שליחות 702-688 (ספרית המשפט העברי, נחום רקובר עורך, 2014); וכן המקורות שהזכיר השופט נ' סולברג בע"א 1808/11 אוחנה נ' ברימט, [פורסם בנבו] בפסקאות 47-46 (20.1.2015) (להלן: עניין אוחנה)).