הלכה זו מיושמת גם בכל הנוגע לסעיף 15(ב) לחוק, משנקבע כי אם מקור ידיעתו של הצד השלישי על עצם קיומה של השליחות אינו בהבעת רצון של השולח כלפיו, הוא אינו יכול לצפות לקבל מהשולח ידיעה על סיום השליחות, והוא אינו רשאי לראותה כנמשכת. נראה לי כי לכלל זה יש להוסיף גם מקרים בהם השולח אינו יכול להודיע לצד השלישי על סיום השליחות, גם אם הוא זה שהביא לידיעתו את עצם קיומה" (שם, בפס' 47-46, ההדגשות הוספו – י"ע).
ובעניין הרמן, בפסקה 28:
"קיים אפוא קשר ישיר בין מידת המעורבות של השולח ביצירת מצג השווא לבין היקף אחריותו של השולח כלפי הצד שלישי. כאשר תרומתו של השולח ליצירת
--- סוף עמוד 73 ---
מצג שווא כלפי צד שלישי מסוים נמוכה, לא יראו בו כמי שיצר את מצג ההרשאה האובייקטיבי כלפי אותו צד שלישי ולא תוטל עליו חבות בגין פעולות שיבוצעו בעזרת ייפוי-הכוח כלפי צדדים שלישיים, במקרים בהם השלוח חרג מההרשאה הפנימית. זאת, בניגוד לאותם מקרים בהם לשולח חלק שאינו זניח ביצירת המצג, או כאשר מצג ההרשאה נוצר לרקע קיומה של מערכת יחסים ישירה ומשמעותית בין השולח לבין צד שלישי".
33. גם לאחר שהועמדה הלכה על מכונה, שאלת היישום במקרה הנוכחי, לגבי היסוד השני של יצירת הידיעה על אודות השליחות, אינה פשוטה. בעניין אוחנה דובר על שולח שאינו מסוגל להודיע על סיום השליחות מחמת מוות או ליקוי שכלי. בענייננו מתעוררת שאלות מורכבות יותר: מה היה חלקה של המדינה בפרסום לציבור על-ידי העמותה? עד כמה המדינה היתה מעורבת ביצירת הציפיה של המערערים להסתמך על יחסי השליחות? האם המדינה היתה יכולה להודיע לציבור על סיום השליחות? האם המדינה היתה רשאית להסתפק בדיווח התקשורתי על הפסקת פעילות העמותה, או שהיה מצופה ממנה לפעול בדרכים נוספות כדי למנוע הסתמכות על יחסי השליחות? בתוך כך נשאלת השאלה האם המדינה ידעה או היתה צריכה לדעת שחלק משלטי החוצות לא הוסרו למרות הפסקת פעילותה של העמותה? (מנכ"ל העמותה העיד שהוא לא עדכן אף גורם במשרד הביטחון; עמ' 15 לפרוטוקול מיום 24.11.2015).
את השאלות הללו נשאיר תלויות ועומדות ונחזור אליהן בהמשך, אך בשלב זה אציין כי על פני הדברים לא נתמלא יסוד ההסתמכות בגינו יש לראות את המערערים כצד שלישי שזכאי לראות את השליחות כנמשכת. המערערים לא הסתמכו על המודעות שלא הוסרו, במובן זה שהם לא הונעו לפעולה ולא השקיעו משאבים כדי לזכות בפרס, שאז היה מקום להעדיף את האינטרס שלהם על פני האינטרס של השולח שסיים את השליחות (ראו והשוו: לרנר, עמ' 294).