ולדברי השופט בך:
"ברגע שהיחידה הצבאית החנתה את כלי רכבה לתקופות ניכרות במגרש חניה פרטי, וזאת מבלי ששלטונות צה"ל הוציאו צו הפקעה או תפיסה ביחס לשטח האמור, הרי נתהוותה גמירת דעת מצד בעלי החניון ומצד הצבא להשלמת חוזה ביניהם, בדרך של התנהגות. זוהי המשמעות המשפטית של התנהגות שני הצדדים, אפילו אם סברו קציני-הצבא, בטעות, שבשל סיבה זו או אחרת אין הם מחויבים לשלם את השכר הראוי או את השכר המלא עבור השירות שניתן להם".
מדברים אלו מתברר כי הפרספקטיבה האובייקטיבית איננה שנויה במחלוקת. לכל הדעות, האופן שבו נחזית ההתנהגות גובר על מחשבתו או כוונתו הסובייקטיבית
--- סוף עמוד 84 ---
של הניצע בזמן התנהגותו. המחלוקת במקרה הנוכחי נובעת מהשאלה אם מהתנהגותם של אנשי הצבא כלפי חוץ ניכרה הסכמה להצעה או לא. הדברים מתבהרים גם לאור דוגמאות נוספות שהציג השופט בך:
"אם נכנס אדם לתוך מספרה, מתיישב בכיסא ונותן לספר לטפל בשערות ראשו, הרי יש לראותו כאילו קיבל את הצעת הספר ונקשר קשר חוזי בין השניים, ואין נפקא מינה, אם יתברר, כי לא היה בכוונת אותו אדם לשלם עבור התספורת.
הוא הדין ביחס לאדם הנכנס לרכב ציבורי, בו אין התשלום מתבצע מראש, ואשר אין ביכולתו או ברצונו לשלם את דמי הנסיעה. ניקח דוגמא קרובה לענייננו. אם נכנס חייל מילואים לתוך אוטובוס ציבורי, באמונה מוטעית, כי בשל שעת החירום אין עליו חובה לשלם עבור הנסיעה, האם בשל כך למסיג גבול ייחשב? או שחייב הוא בתשלום בשל חוזה שנקשר מכללא? העובדה, שהאדם הנהנה משירות מסוג זה אינו מתכוון, מסיבה זו או אחרת, לשלם את המחיר הנאות, אינה משחררת אותו מהתחייבות חוזית לשלם עבור השירות. קובעת המשמעות של התנהגות הצדדים מבחינה משפטית-נורמאטיבית, ולא הפירוש הסובייקטיבי, אותו הצדדים או אחד מהם נותנים למהותה של התקשרות זו" (ראו גם פרידמן וכהן, עמ' 179).
מדוגמאות אלה מתבהרת חשיבותה של ההתנהגות כלפי חוץ, וחוסר חשיבותו של רצון ערטילאי שעומד בניגוד למעשים.
48. כבר ציינתי לעיל כי מודעוֹת פרס רבות מתאפיינות בכך שההצעה מגדירה קיבול בהתנהגות. אין ציפייה שכל ניצע מהציבור יודיע על כוונתו לקבל את ההצעה ורק לאחר מכן יבצע את פעולת הקיבול, אלא ההתנהגות בהתאם להצעה מהווה קיבול ובכך ניתן תוקף משפטי לחוזה בין שני צדדים שכנראה לא נפגשו מעולם.
49. במקרה דנא, הקיבול הוא מסירת מידע שיוביל לאחד החיילים הנעדרים. במקרה זה "הביצוע וההודעה הם היינו הך, משום שהתמורה היא בעבור ההודעה [...] במקרים אלה, הצורך בהודעה הוא קונסטיטוטיבי" (לרנר, עמ' 283). ואכן, אילו המערערים היו מוצאים את שרידי הגופה ולא מדווחים על כך לאיש – ודאי שהם לא היו זכאים לפרס. פעולת הקיבול מתבטאת במסירת מידע אמין שיוביל אל מג'די חלבי ז"ל, ולא בהשגת המידע. וכאן אנו מגיעים ללב העניין: האם ניתן לזהות בהתנהגותם של המערערים קיבול להצעת הפרס?