--- סוף עמוד 85 ---
בית משפט קמא קבע כי הקיבול מותנה בכך שגילוי המידע נעשה בפעולה מכוּונת ושמסירת המידע היתה תוך ידיעה שמדובר במנוח. כך נאמר בפסקה 16 לפסק הדין:
"במועד גילוי עצמות המנוח לא נפגשו הרצונות של המציע והניצע, התובעים לא ידעו כלל כי הם מצאו את המנוח והם לא התכוונו כלל למוצאו באותה עת [...] הצעת הפרס שהוצעה במודעה חייבה ביצוע פעולת קבול בקשר אליה, במובן של קיום קשר סיבתי ביניהם, דהיינו מסירת מידע שיביא למציאת הנעדר כאשר פעולת מסירת המידע נעשית כאשר מוסר המידע- התובעים במקרה זה, פועלים לשם מציאת המנוח ויודעים כי גילו את המנוח".
כפי שציינתי לעיל (בפסקה 12), זוהי עמדה אפשרית, אך כאמור, בסוגיה זו אני נכון להסכים עם חברי השופט הנדל, כי גם אם המערערים היו מוצאים את הגופה באקראי, וגם אם לא היו יודעים שמדובר במנוח – עדיין היו יכולים להיות זכאים לפרס. ובכל זאת, אני סבור כי בהתנהגותם של המערערים חסר מרכיב עיקרי, שבהעדרו אני מתקשה לקבוע כי נכרת חוזה.
50. תביעתם של המערערים לפרס מבוססת על שיחת הטלפון למשטרה. לשיטתם, מרגע שהמידע נמסר ומג'די חלבי ז"ל נמצא, הם זכאים לפרס המובטח (פסקה 20 לסיכומים). לכאורה הטענה משכנעת, אך זאת רק למראית עין. כפי שחזרתי והדגשתי, כדי לכונן יחסים משפטיים מחייבים, פעולת הקיבול צריכה לבטא את רצונו של הניצע להתקשר בחוזה, והביטוי החיצוני של גמירת הדעת צריך להיות ברור לצופה מן הצד. בית משפט קמא נדרש לכך, וקבע במפורש כי התנהגותם של המערערים אינה מעידה על קיבול ההצעה:
"במועד ביצוע מעשה הקיבול לכאורה, לו היה מאזין האדם הסביר לשיחות שלושת התובעים, בינם לבין עצמם ובינם לבין אנשי המשטרה, הוא היה מגיע למסקנה כי לא נכרת חוזה [...] התנהגות התובעים בעת מציאת העצמות, לא הייתה ביטוי לרצון להתקשר בחוזה על פי ההצעה ולכן אינה יכולה להיחשב כקיבול" (פסקאות 17-16).
--- סוף עמוד 86 ---
דברים אלה מקובלים עליי, ואני סבור כי זוהי נקודת המפנה שמכשילה את תביעתם של המערערים. העדר התייחסות כלשהי להודעת הפרס, בזמן הגילוי ואף לאחריו, מצטרף לקשיים נוספים שציינתי לעיל, ומוביל למסקנה כי המערערים לא הוכיחו את זכותם המשפטית לקבל את הפרס מכוח דיני החוזים.
51. עבור הקורא שכבר השתכנע מהתיזה הפשוטה של "מצאתי – זכיתי", גישתי עשויה להיראות דווקנית, ולא היא. המצב האידיאלי מבחינת המערערים, היה שלאחר הדיווח הספונטני למשטרה – הם היו יוצרים קשר עם העמותה, באמצעות הטלפון או אתר האינטרנט שפורסמו במודעה, ומדווחים על הממצא. החשיבות של פניה לעמותה (גם אם נניח לזכות המערערים שעל פי תנאי ההצעה ניתן למסור את המידע לגורם שלטוני אחר) היא בגילוי הדעת על הקשר בין מציאת הגופה לבין הצעת הפרס. ודוק: גם אם המערערים לא היו מבקשים את הפרס במפורש, אלא רק פונים לעמותה, הייתי רואה בכך ביטוי חיצוני מספק לגמירת דעתם.