אדגיש כי אינני מחזיר "מהדלת האחורית" את הדרישה להודעת קיבול. כפי שמובהר בחוק וכפי שהדגשתי לעיל, אין ספק כי קיבול בהתנהגות יכול להספיק, אך זאת בתנאי שההתנהגות מעידה על גמירת דעת להתקשר בחוזה על פי ההצעה (שלו, עמ' 218). זהו הכלל הרגיל בדיני חוזים, ובהעדר מסגרת נורמטיבית אחרת, הוא חל גם ביחס להצעה לציבור, לרבות מודעת פרס. המערערים לא היו צריכים להודיע על קבלת ההצעה או לדרוש את הפרס, אלא רק לתת ביטוי חיצוני לכוונתם. אם נחזור לדוגמה הטיפוסית של הצעת פרס למי שישיב כלבלב לבעליו, ניתן לראות קיבול במעשיו של מי שמצא את הכלבלב והתקשר למספר הטלפון שנרשם במודעה, אך אם המוצא התקשר לגורם אחר, כגון אגודת "צער בעלי חיים", קשה למצוא בהתנהגותו העדה חיצונית לקיבול ההצעה. בענייננו, כאמור, התנהגותם של המערערים אינה מעידה על כוונה להתקשר בחוזה לקבלת פרס והם אפילו לא הזכירו את האפשרות הזו עד לפרסום הרשמי על זיהוי הגופה. אציין כי המערערים לא טענו, ולא בכדי, כי הקיבול נעשה על ידם לאחר הזיהוי הרשמי של הגופה. ואכן ההתנהלות בשלב זה שלאחר זיהוי הגופה אינה יכולה להעיד בדיעבד על כוונתם בזמן השיחה למשטרה (השוו Willinston, 33).
--- סוף עמוד 88 ---
53. בפיהם של המערערים יש הסבר להתנהגותם בזמן גילוי הגופה. כך הצהיר חאדר: "במסגרת שיחה זו [למשטרה – י"ע] לא ציינתי כי לדעתי המדובר בגופת המנוח, שכן לא רציתי לעורר חשדות כלפינו, הכיצד זה 'ידעתי' כי המדובר במנוח", וגם לאחר שהשוטרים הגיעו למקום "העדפתי שלא לחלוק עמם, בשלב זה, את חשדותיי כי המדובר במנוח" (פסקאות 30 ו-33 לתצהיר). אני מסכים עם השופט הנדל (בפסקה 10), כי התנהלות זו של המערערים "ניתנת להבנה" בנסיבות העניין. אך ההבנה לליבם של המערערים איננה יכולה לסייע להם במישור החוזי, במקרה שבו הם לא נתנו ביטוי חיצוני כלשהו לטענה שהם מסרו למשטרה את המידע כדי לקבל את הפרס. התנהגותם של המערערים בזמן מציאת הגופה וגם בתקופה שלאחר מכן - לא מעידה על קיבול ההצעה. כידוע "דברים שבלב אינם דברים" (תלמוד בבלי קידושין מט ב), ובכל הנוגע למודעת הפרס, מחשבותיהם וכוונותיהם של המערערים לא יצאו מכלל דברים שבלב.
54. בהקשר זה חשוב להדגיש כי השאלה אם התנהגות מהווה קיבול להצעה אינה רק שאלה פרשנית, אלא שאלה של סיווג נורמטיבי של פעולה מסויימת לצורך קביעת מעמדה המשפטי לפי דיני החוזים (גרוסקופף, עמ' 754-753). בשונה מחברי, שלנגד עיניו מתגלה "דגם קלאסי של הצעה לציבור וקיבולה בהתנהגות, כפתור ופרח וגביע", אני אינני רואה אלא שני כפתורים שאינם יכולים להשתלב זה בזה, דהיינו שתי פעולות נפרדות שאינן יוצרות יחד חוזה בעל תוקף משפטי. לא רק שהמידע הושג על-ידי המערערים באופן אקראי ולא מתוך כוונה לזכות בפרס, אלא גם מסירת המידע נעשתה באופן שכלפי חוץ נראה לא קשור להצעת הפרס. צירופן של פעולות אלה אינו קושר את המערערים והמדינה בקשר חוזי מחייב.