55. ניתן לדון בסוגיה שבפנינו גם לאור מאמרו של גרוסקופף על סיווג מסרים. כאמור, גרוסקופף אינו חולק על נקודת המוצא לפיה "אין אנו מתעניינים ברצונותיהם הכמוסים והנסתרים של הצדדים למשא-ומתן, אלא רק במה שמתגלה לעיניו של צופה בלתי-תלוי" (שם, עמ' 778), אך לשיטתו עדיין נותרות שתי דרכים אפשריות לסווג מסרים שמועברים במשא ומתן. אפשרות אחת היא להתחקות אחר כוונתו של יוצר המסר, ובענייננו: להבין מה היתה מטרתם של המערערים בשיחת הטלפון למשטרה; אפשרות שניה היא לבחור "בסיווג המועדף מבחינתו של הצד שהמסר הופנה כלפיו",
--- סוף עמוד 89 ---
ובענייננו: לבחון את שיחת הטלפון מנקודת מבטה של המדינה. לאחר דיון מעמיק, מגיע גרוסקופף למסקנה הבאה:
"במצבים בהם יש להניח כי חוסר הבהירות אינו מכוון, אלא תוצאה טבעית של עמימות הלשון, יש טעם לחסוך מיוצר המסר את עלויות המשא-ומתן ולנסות לסווג את המסר על-פי אומד דעתו. לעומת זאת, כאשר נראה שחוסר הבהירות נעוץ בהתנהגות אסטרטגית מטעם יוצר המסר, מן הראוי לאמץ את הגישה המחמירה עימו, המסווגת את המסר על-פי טובתו של נמען המסר. יודגש, השימוש ב'פרשנות לטובת הנמסר' הינו לגיטימי רק כאשר קיימת אי-בהירות אמיתית, קרי, כשנמען המסר אינו מודע לכוונתו האמיתית של יוצר המסר. במקרה בהם אי-הוודאות מדומה יש לפעול, בכל מקרה, על פי אומר דעתו של יוצר המסר" (בעמ' 779-778; ראו גם Williston, 28).
במקרה דנא, ומבלי להטיל חלילה דופי במערערים, ניתן לומר כי הימנעותם מלהצהיר על קיבול הצעת הפרס נובעת מהתנהגות "אסטרטגית" (לא במובן השלילי של הביטוי אלא כהחלטה מחושבת להימנע מהבעת מסר חד-משמעי). על פי גרסתם של המערערים, הם בחרו שלא להזכיר את האפשרות שמדובר בגופתו של חייל נעדר. אינני בא בטרוניה למערערים, וכאמור ניתן להבין לליבם כאשר בחרו להימנע מחוסר הנעימות הכרוך בחשד, אך בסופו של דבר הם בחרו בעמימות, ועמימות מכוונת זו מפחיתה את המשקל שניתן לעמדתם הסובייקטיבית לצורך הסיווג המשפטי של התנהגותם.
56. האמור לעיל, מתחבר ומתכתב עם הסוגיות שעברנו בדרכנו. לפי סעיף 5 לחוק החוזים, "הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע", ודרך המלך היא כי מפגש הרצונות יתבטא בידיעה הדדית על ההסכמה המשותפת (מכאן גם האפשרות לחזרה מקיבול, לפי סעיף 10 לחוק החוזים). הדרישה לביטוי החיצוני לגמירת הדעת בפעולת הקיבול – חשובה כדי שהמציע ידע שנכרת חוזה (Corbin, 373). בענייננו, לעומת זאת, המציע (העמותה) יצא מהתמונה ובמובן מסויים אינו קיים עוד. כאן יש להבהיר: הפסקת פעילות העמותה תשעה חודשים לפני האירוע הנדון, איננה "מכשירה" את הפנייה למשטרה, אלא להיפך. נוכח הפסקת יחסי השליחות בין המדינה לעמותה, המערערים צריכים להתמודד עם הטענה כי ההצעה כבר לא היתה בתוקף. בנסיבות אלה מתגברת החשיבות של פניה לעמותה, או לפחות ניסיון לפנות לעמותה, בתוך זמן סביר, כדי להביע רצון חיצוני-אובייקטיבי לזכות בפרס. אם המערערים היו מנסים לפנות