זאת ועוד. אם אכן נקבל את טענת המבקשים, ונקבע - בלא אחיזה ראייתית - כי רצון אמם היה להגביל את זכות הבעלות של בעלה בנכסים שירש, הרי שאז נמצא עצמנו נתקלים בקשיים לא מבוטלים ליישום קביעה זו: הרי המנוח ירש נכסים שונים, וכיצד נדע אילו שימושים "מותרים" לו, ואילו "אסורים"? המבקשים טוענים כי המנוח לא יכול היה להעביר את המקרקעין לאחר, אולם המקרקעין לא נזכרו בצוואות באופן נפרד וספציפי משאר העזבון. מהו, אפוא, השימוש שיכול היה לעשות המנוח בחייו במזומנים שירש? או במיטלטלין? האם רצון אמם היה שישמור גם על המזומנים "בפקדון" - או שמא התכוונה היא שבעלה יהנה בשארית חייו, ככל שיחפוץ, מאותם מזומנים? והאם עלינו להבחין בין מיטלטלין מסויימים מחד (למשל, תמונה יקרה, תכשיט שעובר מדור לדור) שלגביהם רצון האם היה להגביל את בעלות המנוח, ובין מיטלטלין אחרים, מאידך (כגון: מיטלטלין מתכלים)? האם ניצוק כל זאת לצוואת האם? נראה כי קושי דומה עלה בעניין רזניק שהוזכר לעיל, שם טענו הילדים של האם שנפטרה כי "היא התכוונה לכך שאחרי מותה יהנה בעלה רק מן הפירות של נכסיה" (שם, בע' 751, ההדגשה הוספה) - וטענה זו נדחתה שם, בהעדר הוכחה שזו אמנם היתה כוונתה. קושי זה אינו עניין של מה בכך. יש בו כדי ללמדנו על הבעייתיות בקבלת השערות בדבר רצון המצווה, בלא כל תשתית לכך:
"איתרע מזלך, ואין בצוואה שלפניך דיבורים, שמשתמעת מהם בבהירות כוונה פלונית (גילוי דעת), ואין הנסיבות מצביעות דווקא על כוונה פלונית (אומדנא מוכחת), אל לך להפליג בהשערות ולשום עצמך במקום המצווה ולצוות במקומו" ע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד לו (4) 739, 747.
המבקשים ניסו לתמוך יתדותיהם בסעיף 7 לצוואת אימם, אשר מורה:
"מבלי לגרוע מהאמור לעיל, לבעלי יעקב זמיר תהא זכות החזקה והמגורים בבית המגורים שלנו בשלמותו וזכות
--- סוף עמוד 13 ---
החזקה והשליטה המלאה בחלקה ... בגוש ... בשלמותה ברח' ... למשך כל אריכות ימיו".
לטענתם, מהוראה זו ניתן ללמוד על כוונת אמם להגביל את המנוח בהעברת המקרקעין לאחרים. איני רואה כיצד ניתן ללמוד מההוראה האמורה את שטוענים לו המבקשים. כל שעולה מהוראה זו, הבאה להיטיב עם המנוח, הוא כי למנוח תהא זכות מגורים, חזקה ושליטה. אין ההוראה מטילה עליו חובה להישאר הבעלים של הנכס כל ימי חייו, כך שהנכס יעבור עם מותו בירושה לילדים המשותפים.
12. נמצא, כי בין אם ההסדר לפנינו הוא הסדר של "יורש אחר יורש", ובין אם הוא הסדר של "יורש במקום יורש", לא היה, לגופו של עניין, כל איסור על המנוח להעביר את המקרקעין לאחרים בחייו. ואולם, משמצאנו כי ההסדר לפנינו הוא הסדר של "יורש במקום יורש", מסקנתנו היא כי לא היה כל איסור על המנוח לצוות את רכושו למי שיחפוץ - אף במותו.