"...רוח כל צוואה כזאת ליורש לאחר יורש היא שהראשון ישמור על הנכסים במידת האפשר והמתחייב מן הנסיבות, להנאתו של היורש השני. אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצדה חובה משפטית. אם אמנם העדיף [הבעל] את
--- סוף עמוד 11 ---
בתו הצעירה בתתו לה את עיקר הנכסים שירש מאשתו... הרי זה ענין בינו ובין מצפונו" (עניין רזניק, 755).
בענין רזניק נדונו צוואות הדדיות ובהן הסדר של "יורש אחר יורש". הוסיף השופט חשין, בעניין אחר:
"יורש ראשון הוא איפוא בעלים לכל דבר; ובלשון הרומיים נאמר, כי קונה הוא Jus utendi, fruendi, abutendi : זכות לשימוש, לאכילת פירות ולהשמדה... אכן, יורש ראשון יודע שהמצווה ביקש כי הנכסים יגיעו, כעקרון, לידיו של יורש שני, אך ידיעה זו - כשהיא לעצמה - אין בה כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו: יכול ורשאי הוא לכלות את נכסי העיזבון - כולם או חלקם - ומבחינה משפטית גרידא עושה הוא על דרך זה כדין.
כך מבחינה משפטית - לא כך מבחינה מוסרית" (ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו (4) 330, 337).
בענין שחם נדונה צוואה שאיננה הדדית ובה הסדר של "יורש אחר יורש".
וראו גם: עניין ויספלד, בע' 111 ("...ההלכה באשר לכוחו של היורש הראשון לעשות בירושה כאשר חל סעיף זה כפשוטו ברורה: יורש ראשון הוא בעלים לכל דבר; יכול הוא להשתמש בירושה, לאכול פירותיה, ואף לכלותה או להשמידה"); וכן: ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, פ"ד מג (1) 278.
נמצא, שאפילו היה מדובר בהסדר של "יורש אחר יורש", חופשי היה המנוח להעביר בחייו את הנכסים שירש כאוות נפשו, ו"לרוקן" את עזבונו. אמנם, אין לשכוח כי כל האמור הוא בכפוף, מן הסתם, להוראה בצוואה האומרת אחרת (סעיף 53 לחוק הירושה). אולם, לדעתי, בצוואת האם כשלעצמה אין כל ראיה המצביעה על כוונה אחרת שכזו (וכאמור, בענין היות הצוואות הדדיות נדון בהמשך). אשתו הראשונה של המנוח הורתה בצוואתה כי "את יתרת עזבוני במלואו אני מצווה בזה במלואו לבעלי יעקב זמיר". היא לא הורתה דבר, ולא חצי דבר, באשר להגבלת כוחו של המנוח לנהוג בנכסים שבבעלותו בעודו בחיים (והשוו לעניין ויספלד האמור, שם היתה בצוואה הוראה ממנה השתמעה כוונה להגביל את כוחו של היורש הראשון). טענת המבקשים כי הרכוש עבר
--- סוף עמוד 12 ---
לידי המנוח "כנאמן", "בפקדון", משקפת, לטעמי, את רצונם שלהם עצמם, אולם אין כל נקודת אחיזה להראות שזה היה גם רצון אמם. אכן, אם המבקשים כתבה את צוואתה במסגרת צוואות הדדיות, ומתוך ידיעה כי רצון בעלה, באותה עת, היה להוריש לבניו את רכושו באם יוותר הוא בחיים לאחריה. ואולם, מכאן, ועד המסקנה כי רצון האם היה להגביל את כוחו של בעלה במהלך חייו - רחוקה הדרך.