הנכס השני הוא כלי רכב פרטיים המצויים, או שהיו מצויים, בבעלותה של המערערת.
הנכס השלישי הוא הזכות שנרכשה בפרויקט "בלו" בתל אביב.
104. אשר למניות בחברות הזרות, וכפי שהובהר לעיל, לא הובאו על ידי המערערת ראיות שיש בהן לסתור את טענת המשיב כי מדובר בחברות תושבות ישראל לצורכי מס. ער אני לטענת המערערת לפיה זיקות "מרכז החיים" בוחנות מציאות עובדתית ולא "מציאות וירטואלית" בדיני המס. עם זאת, גם "מציאות וירטואלית" זו מבוססות על מציאות עובדתית שבעקבותיה מיוחסת לחברות הרשומות בחו"ל זהות ישראלית. בין כך ובין כך, נראה כי לצורך מבחן התושבות, משקלן של מניות בחברות זרות, גם אם יש לסווגן כתושבות ישראל לצורכי מס, אינו רב כשהוא לעצמו, אך הוא יכול להצטרף לאינדיקציות אחרות המצביעות על זיקות ישראליות.
105. אשר לכלי הרכב, הרי שמהמסמכים שעמדו בפניי עלה כי כלי רכב אחד, מסוג פולקסווגן, בו החזיקה המערערת משנת 2002, נמכר על ידה לחברתה, גל הונדרט, ביום 17.12.2009 ואילו כלי רכב נוסף, מסוג ב.מ.וו. (מיני קופר) בו החזיקה מיום
--- סוף עמוד 37 ---
16.7.2009, הועבר לבעלות חברת ליב-און ביום 23.12.2009 (ראו: נספח 13 לקלסר 1 לתצהיר המשיב), הגם שהמערערת העידה כי לא ידעה שהרכב הועבר כאמור (ע' 468 ש' 7-8).
מדברי המערערת עלה כי בתקופה בה שהתה בחו"ל שימשו כלי הרכב את בני משפחתה, והשימוש בהם שנעשה על ידה היה מועט, כשהייתה מגיעה ארצה (ע' 468 ש' 12-14, 19-20). מכאן כי בשנת המס 2009 החזיקה המערערת בכלי רכב אחד בשבעת החודשים הראשונים ובשני כלי רכב בחמשת החודשים הנותרים. לעומת זאת, בשנת המס 2010 לא היה רשום על שמה כלי רכב בישראל, הגם שלא ניתן להתעלם מהעובדה שהעברת הבעלות בכלי רכב זה (בדומה לכלי הרכב האחר) נעשתה בעיתוי מסוים - מיד סמוך לאחר חתימת הסכם השומה, חרף העובדה כי המערערת המשיכה לעשות בו שימוש לפי צרכיה.
יצוין כי לדברי המערערת לא היו בבעלותה כלי רכב בעת שהותה בחו"ל, אלא היא השתמשה בכלי רכב שהעמיד לרשותה ליאונרדו (ע' 472 ש' 14-15) אך לא ניתן ביחס לכך כל פירוט. ועוד יש לציין כי בשנת 2009 חידשה המערערת את רישיון הנהיגה הישראלי שלה (נספח 14 לקלסר 1 לתצהיר המשיב) וכי היא לא החזיקה ברישיון נהיגה זר.
106. אין חולק שהמערערת לא החזיקה בנכסי נדל"ן בחו"ל, ועיקר המחלוקת בין הצדדים התמקדה בעסקת רכישת הדירה (למעשה, שתי דירות צמודות) בפרויקט "בלו" בתל אביב. עסקת רכישת הדירה הנ"ל הושלמה בשנת 2011, אלא שעוד קודם לכן, בתאריך 26.10.2010, שולמו על ידי אמה של המערערת, ציפי רפאלי, דמי רצינות בסך 200,000 ₪.