337. כאמור בכותרת של תת פרק ד.10, "מיכה הצהיר על שכר בגובה של כ-42,000 ₪ ברוטו, וכן הסתמך על הסכם השכר משנת 1986, בכל ההליכים המשפטיים שהתנהלו בינו לבין יתר האחים".
338. ב"כ התובע מבססים זאת על כך (סעיף 331).
בנוסף לדברים הברורים שאמר מיכה לאיציק ביחס לגובה שכרו, הרי שעל משכורת בשיעור זה (42,000 ₪ ברוטו, לחודש) הצהיר מיכה עצמו גם בהליכים משפטיים שונים, לרבות במסגרת ע"ב 2218/02 (תביעתו של שמוליק נגד מיכה והחברות, לתשלום שכר עבודה, להלן: "ההליך בבית הדין לעבודה"), ובתביעות למניעת לפירוק ולמניעת קיפוח, שהוגשו, בהתאמה, על ידי מימון ז"ל ושמוליק (פש"ר 527/02 שמעון לוי נ' מלונות שלום; ה"פ 1149/02 שמואל לוי נ' מיכה לוי (להלן: "תביעת הפירוק", "התביעה למניעת קיפוח", בהתאמה)), כמוסבר עתה (סעיפים 332-342):
--- סוף עמוד 71 ---
א. בהליך בבית הדין לעבודה, משנשאל מיכה מהו בסיסה של זכותו למשכורת דלעיל (42,000 ₪ ברוטו, כאמור), מיכה הסתמך על ההסכם משנת 1986, ולא איזכר, ולו ברמז, כי בין האחים נכרתה הסכמה מאוחרת בשנת 1994.
ב. במסמך "תשובת המשיבים לטענות מטעם מבקש הפירוק ומבקש הסעד למניעת קיפוח", מיום 8.4.2003, הודה מיכה, כי "הטענות בנוגע להכנסותיו של מיכה: א. בשנים 1998-2000 שכרו החודשי של מיכה אכן היה כ-42 אלף ₪ בחודש", הן אמנם נכונות.
ג. גם בחקירתו הנגדית בבית הדין לעבודה מיום 5.4.2005, במסגרת ההליך בבית הדין לעבודה, הצהיר זאת מיכה כדלקמן.
ד. אף בהמשך עדותו, משנשאל מיכה על מקור הזכאות, הוא התייחס להסכם משנת 1986 ולא הזכיר, ולו ברמז, כי הסכם זה שונה במסגרת "ההסכמות" משנת 1994.
ה. ובכן, אילו אמנם היה סיכום בדבר "השכר המוסכם" בשנת 1994, חזקה על מיכה שהיה מציין זאת במפורש, בעדותו, ולא נוקב בהסכם משנת 1986 כמקור לשכרו, ובהמשך – גם בעבודתו בפועל, כמצדיקה את שכרו מהחברות.
ו. נזכיר, כי שמוליק היה נוכח בפגישה בשנת 1994, וממילא היה מצופה ממיכה לאזכר את "ההסכמות" שהתקבלו באותה פגישה, לו אמנם התקבלו הסכמות כנטען!
ז. תמיהה זו התחדדה במסגרת עדותו של מיכה בהליך האישור, בו התפתל מיכה וניסה להסביר – ללא הצלחה מרובה – מדוע לא איזכר את "ההסכמות" משנת 1994, בהליך בבית הדין לעבודה, שקטעים ממנו מצוטטים, בהרחבה רבה, בסעיפים 337-338 לסיכומים).
משכך, אין ממש בטענתו של מיכה, לפיה השאלה בחקירתו בבית הדין לעבודה נסובה רק על משכורתו של מיכה (כתירוץ א') ואף אין ממש בטענתו, לפיה השאלה נסובה רק על תשלומים בפועל (כתירוץ ב').