18. התובע מבקש להסתמך גם על אישור ההעברה הבנקאית לתשלום עבור רכישת הרכב (נספח א'3 לתצהירו), ממנו עולה כי התובע העביר סך של 29,500 אירו ביום 22.4.14. ואולם, אישור זה מעורר אף הוא קושי רב ואינו מתיישב עם ראיות אחרות שהוצגו. כך, משטר המטען עולה כי רכבו של התובע הועמס על האוניה בחו"ל ביום 17.4.14 (שטר המטען צורף כחלק מנספח 5 לתצהיר תמיר). התובע טוען כי רכש את הרכב ביום 21.4.14 (סעיף 6 לתצהיר התובע). מדובר בטענה חריגה, לפיה הרכב יוּצא ארצה בטרם הושלמו העסקה והתשלום. יש טעם רב בטענת הנתבעת לפיה אין זה סביר שטובין ישלחו ארצה בטרם בוצעה העסקה מבלי שהיצואן קיבל תשלום או ערובה כלשהי עבור משלוח הטובין ארצה. בענייננו, התובע לא הציג ראיות, שיש בהן כדי להסביר מדוע בוצעה ההעברה הבנקאית רק לאחר שהרכב הועמס על האוניה בחו"ל. בין השאר, טען התובע לעניין זה כי העביר את התשלום עבור הרכב רק לאחר שעמיל המכס אישר לו לבצע את ההעברה (עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 7-1), אך בחר שלא לזמן את עמיל המכס לעדות.
הערכת גרסת התובע
19. התובע מסר את גרסתו בחקירתו ברשות (הודעת התובע מיום 16.7.2015 צורפה כנספח 1 לתצהיר תמיר) וכן בחקירתו בבית המשפט. כפי שצוין, תיאר התובע כי רכש את הרכב מבחור גרמני (ישראלי לשעבר) בשם מייקי. לדבריו, הוא פגש את מייקי בבר בפרנקפורט, שם הוא הוצג לו כ"דילר" של מכוניות. למחרת, נסעו התובע ואחיו עם מייקי למספר מגרשי מכוניות, עד שאיתרו את הרכבים שבחרו לרכוש (עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 19-7). בכך מתמצה המידע שסיפק התובע בכל הנוגע לעסקת רכישת הרכב מאותו מייקי.
מעבר לשמו של מייקי, לא סיפק התובע פרטים נוספים לגבי זהותו והאפשרות לאתרו (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 36-32). התובע לא הציג גם כל ראייה לקיומו של מייקי או לקשר שלו עם אוטוטרנדס. כך, התובע לא הציג שום מסמך שערך מול מייקי, לא ידע לומר אם מייקי מייצג את חברת אוטוטרנדס, לא ידע לומר אם חתם על הסכם לרכישת הרכב מול מייקי או מול אוטוטרנדס ואף לא הציג לבית המשפט הסכם לרכישת הרכב (עמוד 21 לפרוטוקול, שורה 32 – עמוד 22, שורה 8); התובע הצהיר כי "רכשתי את הרכב הנ"ל מאת חברת AUTOTRENDS בגרמניה (להלן: המוכר)" (סעיף 6 לתצהיר התובע) וכן הצהיר ב"טופס מסירת מידע לאימות הערך המוצהר של רכב ביבוא אישי" (להלן: טופס 139, נספח 1 לתצהיר טריף, עמודים 10-8) כי אוטוטרנדס היא יצואנית הרכב. בה בעת, טען התובע שאם הרכב לא היה מגיע ארצה, הוא היה פונה אל מייקי וכי מבחינתו מייקי הוא שהיה אחראי להביא את הרכב לנמל בחו"ל והיה אחראי לדווח על העסקה במכס הגרמני (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 33-32, עמוד 23, שורות 19-8); התובע טען תחילה כי שילם למייקי 1,000 אירו "על החשבון. נתתי כסף על החשבון. נתתי לו 1,000 אירו, הוא נתן לי מפתחות רזרבה...", אך כשנחקר מדוע לא דיווח על סכום זה בהצהרתו לישראל כחלק מערך העסקה (כמצוות סעיף 133 לפקודת המכס), ציין שמדובר היה בעמלת תיווך (השוו: עמוד 4 להודעת התובע במכס, שורות 88-87 ושורה 94 ועמוד 24 לפרוטוקול, שורות 8-5). התובע לא זכר גם אם קיבל מסמך המאשר את תשלום הסך של 1,000 אירו (הודעת התובע במכס, עמוד 4, שורות 90-89) ולא ידע להסביר מדוע לא דיווח על תשלום זה (עמוד 24 לפרוטוקול, שורות 8-5); התובע לא זכר ולא ידע להשיב אם נעזר לצורכי העסקה ביועץ רכב, ואם לא – מה פשר סעיף 36 לכתב התביעה (עמוד 24 לפרוטוקול, שורה 28 – עמוד 25, שורה 14); בנוסף, התובע תיאר כי אשתו מילאה את טופס 139, שהוגש מטעמו כהצהרה למכס ואישר שהוא חתם על הצהרה זו, אך לא ידע להסביר כיצד גרסתו באשר לרכישת הרכב ממייקי מתיישבת עם הרישום בטופס זה, לפיו הוא רכש את הרכב באמצעות האינטרנט (עמוד 19 לפרוטוקול, שורה 26 – עמוד 20, שורה 5).