בית משפט השלום ברחובות
ת"א 4018-06-16 כהן נ' בית המכס חיפה
תיק חיצוני: מסמכים עבים
לפני כבוד השופטת שרון צנציפר הלפמן
התובע
יצחק כהן
באמצעות עו"ד עודד דמארי
נגד
הנתבעת רשות המסים – אגף המכס והמע"מ – בית המכס חיפה
באמצעות עו"ד רועי רותם – פרקליטות מחוז תל אביב
פסק דין
תביעה למתן פסק דין המצהיר על בטלות הודעת גירעון מס שהוציאה הנתבעת לתובע, בגין רכב שרכש ביבוא אישי.
הרקע לתביעה
1. התובע ייבא לארץ ביבוא אישי מגרמניה רכב מסוג מרצדס L S350, מספר שילדה WDD2211571A524085 (להלן: הרכב).
2. התובע הצהיר בפני רשויות המכס, במסגרת רשימון הייבוא, כי ביום 21.4.2014 רכש את הרכב בגרמניה מחברה בשם AOTOTRENDS (להלן: אוטוטרנדס) וכי שילם עבורו 29,500 אירו. להצהרה צורפה חשבונית על שם חברת אוטוטרנדס (להלן: חשבונית אוטוטרנדס; נספח א'1 לתצהיר התובע).
3. ביום 4.5.2014 שילם התובע, בהתאם להצהרתו, מסי ייבוא בסך של 174,859 ₪ והרכב שוחרר לידיו (נספח ב' לתצהיר התובע). עובר לכך, נבחן הרכב על ידי מעריכה בכירה במכס, הגב' איריס בן שימול (להלן: גב' בן שימול), שמצאה כי הערך שהוצהר על ידי התובע סביר בהתאם לאמות המידה המקובלות שהיו נהוגות באותה עת.
4. ביום 11.9.2014, בעקבות חשד להנמכת מחירים בבית המכס חיפה, פנתה הנתבעת אל שלטונות המכס בגרמניה בבקשה רשמית לאימות נתונים. הבקשה התייחסה, בין השאר, לכלי הרכב שיובאו על ידי התובע ועל ידי אחיו, יגאל (להלן: יגאל). לבקשה צורפה חשבונית אוטוטרנדס ונתבקש אימות המחיר שצוין בה.
5. בעקבות הבדיקה שנערכה לבקשת הנתבעת, העבירה רשות המכס הגרמנית לנתבעת את תוצרי הבדיקה, ובהם חשבונית שהוּצאה בגין יצוא רכבו של התובע, אשר אותרה בסוכנות רכב בשם HUGO MAIER AOTOMOBILE (להלן: סוכנות הוגו מאייר). החשבונית דווחה למכס הגרמני ונרשם בה כי סכום התמורה בגין הרכב הוא 51,400 אירו (להלן: חשבונית מאייר).
6. ביום 21.9.2015, לאור הפער שנמצא בין הדיווח בישראל לבין הדיווח בגרמניה, הוציאה הנתבעת לתובע הודעה בדבר חיוב, במסגרתה נערך חישוב מחדש של המסים על בסיס המחיר ששולם בהתאם לחשבונית מאייר (להלן: הודעת הגירעון; נספח ג' לתצהיר התובע). התובע נדרש לשלם תוספת מס, ריבית, הצמדה וקנס פיגורים בסך של 190,020 ₪.
מכאן התביעה שלפני.
תמצית טענות הצדדים
7. התובע סבור כי נפל פגם בהחלטת הרשות המנהלית וטוען כי עלה בידיו להוכיח באופן חד משמעי וכפי שהצהיר, שרכש את הרכב מושא התובענה מחברת אוטוטרנדס, תמורת סך של 29,500 אירו. התובע נסמך על המסמכים שצירף: חשבונית אוטוטרנדס ואישור העברה בנקאית (נספח א'3 לתצהירו). התובע מדגיש כי חשבונית אוטוטרנדס המקורית הוגשה למכס, כי העסקה נבחנה בזמן אמת על ידי הגב' בן שימול וכי זו מצאה שערך העסקה הנקוב בחשבונית אוטוטרנדס תואם את מחיר השוק של הרכב במדינת המוצא (בהסתמך על מחירון "דאט" הגרמני) ואף תאם ותואם מחירי רכבים דומים או זהים בארץ (בהסתמך על מחירון לוי יצחק). עוד טוען התובע כי הוכיח ששילם את המחיר הנקוב בחשבונית אוטוטרנדס באמצעות ההעברה הבנקאית שביצע, וכי ראיה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת ומהווה חיזוק משמעותי להוכחת מחיר הרכב ששולם בפועל. התובע מוסיף וטוען כי לא ניתן לסמוך על הראיות המנהליות שצירפה הנתבעת, שכן מדובר באסופת מסמכים בגרמנית שאין להם תרגום כדין. נטען כי המכס הגרמני העביר רשימה של 72 רכבים שלגביהם התעוררה בעיה, הקשורים לסוכנות הוגו מאייר, ומכאן שהבעיה הנטענת בדיווח קשורה להתנהלות הוגו מאייר ולא לתובע עצמו. לאור האמור, כך נטען, שומה היה על הנתבעת לבחון את התנהלות הוגו מאייר וכן היה עליה לאשר או לשלול את ההעברה הבנקאית שביצע התובע. משלא בוצעה בדיקה הוגנת, עניינית ושיטתית על ידי הרשות, כך טוען התובע, הוכח כי החלטתה אינה סבירה. לבסוף, טוען התובע כי הנתבעת הוציאה את הודעת הגירעון ללא כל הסבר או נימוק, תוך שנשללה מן התובע זכות הטיעון וכן האפשרות לערור על ההחלטה או להשיג עליה כדין.
8. הנתבעת מדגישה כי הנטל להוכיח שהמחיר ששילם התובע בפועל היה המחיר שעליו הצהיר – מוטל על התובע. לשיטתה, לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו לפיה שילם עבור ייבוא הרכב ארצה סך של 29,500 אירו. הנתבעת מצביעה לעניין זה על קשיים העולים מן המסמכים שצירף התובע: חשבונית אוטוטרנדס, ההעברה הבנקאית ושטר המטען. עוד טוענת היא כי התובע מסר גרסה לקונית ונטולת הגיון שאין לקבלה. בין השאר, בחר התובע שלא לספק נתונים ברורים לגבי זהות המוכר, לא הציג ראיות לתמיכה בגרסתו ולא עלה בידיו להפריך את התמיהות שהעלתה הנתבעת בנוגע לגרסתו. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הניחה את הבסיס העובדתי הנדרש לקביעתה לפיה מחיר העסקה בפועל היה 51,400 אירו ולא כפי שהוצהר. נטען כי הנתבעת רשאית הייתה לסמוך קביעתה על הראיות המנהליות שבידיה, ובפרט תוצרי הבדיקה שהועברו מגרמניה וחשבונית מאייר. לאור האמור, כך נטען, התובע לא הוכיח שנפל פגם בהודעת הגירעון ולמצער, לא הוכח שנפל פגם שיש בו כדי לבטל את הודעת הגירעון. לבסוף, טוענת הנתבעת כי אין הוראת חוק המחייבת עריכת הליך שימוע לפני הוצאת הודעת גירעון ומשכך, לא נפגעה כל זכות של התובע.
התשתית הראייתית
9. הצדדים הגישו את ראיותיהם.
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן הוגש תצהיר מטעם אחיו, יגאל.
הנתבעת הגישה את תצהיריהם של העדים הבאים: גב' מיכל אחיטוב (להלן: גב' אחיטוב), ששימשה במועדים הרלבנטיים לתביעה כנציגת האוצר ורשות המסים בבריסל; מר אחסאן טריף (להלן: מר טריף), ששימש במועדים הרלבנטיים כממונה פרויקטים הערכה ביחידת יבוא אישי; ומר אלון תמיר (להלן: החוקר תמיר), שמשמש כחוקר ביחידת בקרת יבוא במכס חיפה וגבה חלק מההודעות במסגרת חקירות התובע ואחיו. לתצהירו של החוקר תמיר צורפו החקירות שנערכו ברשות, בהן חקירות התובע ויגאל, חקירת מר אבנר בן צבי, נציג חברת אלאלוף ספנות בע"מ (להלן: חברת אלאלוף), ששילחה את הרכב מגרמניה לישראל וחקירת מר גיורא אלון, חברם של יגאל והתובע.
בישיבת ההוכחות שנערכה, נחקרו העדים על תצהיריהם.
המסגרת הנורמטיבית
10. סעיף 130 לפקודת המכס [נוסח חדש], התשי"ז-1957 (להלן: פקודת המכס) מפרט את דרכי קביעת ערכם של טובין מוערכים. הסעיף מתווה מדרג הולך ויורד של שיטות לקביעת ערך הטובין. השיטה הראשונה במדרג מעוגנת בסעיף 130(1), הקובע כי:
"130. ערכם של טובין מוערכים יקבע כלהלן –
(1) לפי ערך עסקה שבה נרכשו, מחושב לפי הוראות סעיף 132".
סעיף 132(א) לפקודת המכס קובע כי ערך העסקה לצורכי מכס הוא "המחיר ששולם... בעד הטובין, בעת מכירתם לשם ייצוא לישראל". מחיר זה מוגדר בסעיף 132 כ"מחיר העסקה".
באופן דומה, קובעת תקנה 2(א) לתקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי), תשס"ז-2006 (להלן: תקנות המכס), כי "ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי לצורך חישוב המסים החלים עליהם, יהיה ערך העסקה כמשמעותו בסעיף 132, אם הוכיח זאת מייבא הטובין להנחת דעתו של המנהל".
חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968 (להלן: חוק מסים עקיפים), מגדיר בסעיף 1 (סעיף ההגדרות) "חסר" כ"מס עקיף שלא שולם, או שהוחזר בטעות, כולו או מקצתו".
סעיף 2(א) שעניינו "חיוב בתשלום חסר", מוסיף וקובע כי "נישום יהא חייב בתשלום חסר אם נדרש לעשות כן תוך התקופה הקובעת".
"התקופה הקובעת" מוגדרת בסעיף 1 – "לגבי טובין שיובאו – חמש שנים מן היום בו נתהווה החסר או היתר". בענייננו, אין חולק כי הודעת הגירעון הוצאה לתובע ביום 21.9.2015, כשנה וארבעה חודשים לאחר שבוצע חישוב המס לצורכי שחרור הרכב (ביום 4.5.2014) ובטרם חלפו חמש השנים שהגדיר המחוקק.
עוד רלבנטי לענייננו סעיף 239א לפקודת המכס, הקובע לעניין חובת הראייה כי "בהליכים שסעיף 229 [המעגן את חובת הראיה באישום מכס] לא חל עליהם, הטוען ששילם את המכס המגיע או שהגיש הצהרה כדין או שניתנה לגבי טובין שנכללו בהצהרה התרה כדין, עליו הראיה".
ההחלטה המנהלית
11. התובע הצהיר כי שילם תמורת הרכב 29,500 אירו, בהתאם לחשבונית אוטוטרנדס. על בסיס הצהרתו זו, שילם התובע את מסי היבוא והרכב שוחרר. לאחר קבלת תוצרי הבדיקה שערכו שלטונות המכס בגרמניה, ובפרט חשבונית מאייר, קבעה הנתבעת כי על פי הראיות שבידיה, מחיר העסקה בפועל היה 51,400 אירו וכי התובע שילם מס בחסר. משכך, הוציאה הנתבעת מכוח סעיף 2 לחוק מסים עקיפים את הודעת הגירעון, בגין ההפרש שבין הסכומים שבחשבוניות. בהודעת הגירעון נרשם כי:
"לפי הרשימונים המפורטים בנספח/ים המצ"ב, שוחררו טובין שתוארו כ- רכב.
בביקורת שלאחר התרת הרשימונים נוצר גירעון כמפורט:
בביקורת שלאחר התרת הרשימון 417007663 מממצאי הבדיקה שנערכה עולה כי מחיר העסקה כהגדרתו בסעיף 132 לפקודת המכס הינו 52,400 אירו [צ"ל 51,400 אירו] ולא כפי שהוצהר על ידך".
הודעת הגירעון ובכללה הקביעה כי מחיר העסקה הוא 51,400 אירו, ולא כפי שהוצהר, היא ההחלטה המנהלית שהתובע מבקש להורות על ביטולה והיא העומדת לביקורת שיפוטית.
בטרם יבחנו טענות הצדדים לגופן, מן הראוי להקדים מספר דגשים הדרושים לדיון.
נטל ההוכחה על התובע
12. נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות, שהודעת הגירעון הוצאה שלא כדין ויש לבטלה, מוטלים על התובע. זאת בשל צירופם של שלושה מקורות: הראשון – מכוח הכלל הבסיסי, החל על כל תובע, לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה"; השני – בהתאם לסעיף 239א לפקודת המכס, התובע, "הטוען ששילם את המכס המגיע או שהגיש הצהרה כדין" – עליו הראיה; והשלישי – הודעת הגירעון היא החלטה מנהלית של רשות המסים, עליה חלה חזקת תקינות המעשה המנהלי. לעניין זה הובהר לא אחת כי "כידוע, ביחס לפעולותיה של רשות מנהלית עומדת חזקת התקינות המנהלית וחזקת החוקיות, ועל העותרים מוטל הנטל להפריכן. לצורך כך, אין די בטענה סתמית, אלא יש צורך בביסוס הנשען על תשתית ראייתית הולמת" (בג"ץ 5801/15 דיבובי אהרון מאיר (ע"ר) נ' ממשל ישראל משרד החינוך ועדת התמיכות (16.1.2018), פסקה 31 והאסמכתאות שם; (ת"א (מחוזי חי') 960/02 קליאופטרה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס (2.8.2007), פסקה 13 והאסמכתאות שם; להלן: עניין קליאופטרה).
הנה כי כן, על התובע, המבקש להתנגד או לתקוף את פעולת הרשות, מוטל הנטל לסתור את חזקת התקינות של הרשות המנהלית באמצעות ראיותיו. בענייננו – על התובע להוכיח כי נפל פגם בהחלטת הנתבעת לקבוע את מחיר העסקה בהתאם לתשתית העובדתית שהייתה בידיה, תוך דחיית הצהרתו באשר למחיר ששילם עבור הרכב.
קביעת ערך העסקה – "המחיר ששולם"
13. הודעת הגירעון מבוססת על המחיר ששולם בפועל ("ערך העסקה") ולא על הערכת שווי של הרכב.
התובע הקדיש חלק ניכר מסיכומיו לטענות הנוגעות לסבירות המחיר ששילם, לטענתו, עבור הרכב. בין השאר, טען התובע כי שוויו של הרכב נבחן בזמן אמת מול מחירון "דאט" הגרמני ואוּשר על ידי המעריכה הבכירה גב' בן שימול. התובע צירף לעניין זה מחירוני "דאט" של רכבים דומים בגרמניה, שאושרו על-ידי המכס (נספחים ב'8-2 לתצהיר התובע) וכן את מחירון "דאט" של רכבו (במ/1). נטען כי הנתבעת נמנעה במכוון מלהעיד את הגב' בן שימול, מתוך ניסיון להסתיר עובדות. עוד נטען כי ערכו המוצהר של הרכב תאם ותואם מחירי רכבים דומים או זהים בארץ, בהסתמך על מחירון "לוי יצחק" (נספח ה' לתצהיר התובע) ועל חישובים נוספים שערך התובע (סעיפים 26-25 לסיכומיו).
ואולם, שאלת סבירות המחיר והערכת שוויו של הרכב כלל אינה נבחנת במסגרת תובענה זו. השאלה העומדת לדיון היא מהו המחיר ששולם בפועל בגין הרכב, כשלעניין זה ניצבת החלטת הנתבעת והראיות שעל בסיסן היא נסמכת. הדברים הובהרו בפסק הדין המנחה שניתן בת"א (מחוזי מר') 37198-11-13 הרשקוביץ נ' מדינת ישראל – רשות המסים (30.6.15) (להלן: הלכת הרשקוביץ) [ערעור על פסק הדין תלוי ועומד: ע"א 256/17 הרשקוביץ נ' רשות המסים (אגף המכס והמע"מ) – מדינת ישראל] כדלקמן:
"סעיף 130 לפקודת המכס קובע "מדרג" של שיטות לקביעת ערכן של טובין. הראשונה היא, כאמור, זו הקבועה בסעיף 132(א), דהיינו לפי "ערך העסקה בה נרכשו". בהעדר אפשרות לקבוע את ערך הטובין כאמור, יש לפנות לשיטות הערכה החילופיות, בהתאם לסדר בו הן רשומות: לפי ערך העסקה שבה נרכשו טובין זהים; לפי ערך עסקה שבה נרכשו טובין דומים; לפי ערך מחושב וכן הלאה. הנה כי כן – בהליך של ייבוא אישי של כלי רכב ייקבע ערך הטובין, בראש ובראשונה, על בסיס "המחיר ששולם או שיש לשלמו" בעד כלי הרכב.
במקרה דנן הצהירו התובעים על "המחיר ששולם", הצהרה זו נבדקה על ידי רשויות המכס שמצאו, על סמך השוואה למחירי השוק של כלי הרכב, כי המחיר שהוצהר סביר. לפיכך אישרו את שחרור הטובין. אלא שלאחר מכן שהסתבר כי הצהרה זו אינה נכונה וכי "המחיר ששולם" גבוה יותר...
אכן, בהתאם לדין ובהתאם לנוהלי המכס, מקום שבו המחיר המוצהר אינו סביר בעיניו של פקיד המכס, יש לקבוע את ערך הטובין על פי שיטות ההערכה האחרות, ותחילה - לפי שווי השוק שלהם, דהיינו "לפי ערך עסקה שבה נרכשו טובין זהים" או "דומים" (סעיפים 130(2) ו-(3)), אך זאת רק בנסיבות של "העדר אפשרות" לקבוע את ערך הטובין על פי המחיר ששולם בפועל. העובדה כי מחיר זה לא התגלה במועד שחרור הטובין, או כי קיימת מחלוקת לגביו, אינה מגיעה כדי "העדר אפשרות"...
בסופו של דבר, אף הנתבעת אינה חולקת על כך שהמחירים המוצהרים היו בגדר הסביר, אלא שכאמור, לא שאלת סבירות המחירים היא העומדת כאן על הפרק, אלא המחיר ששולם בפועל" [הדגשות במקור. פסקאות 47-42 לפסק הדין].
בהתאם לכך, הסביר מר טריף בחקירתו כי "לא מדובר פה בתיק הערכה קלאסי. מדובר בתיק חקירתי עם תוצאה... הגיע חשבון אמיתי מגרמניה עם ערך 51,400 ולפי זה הוציאו הודעת חיוב. לא הערכתי, לא הבאתי שמאי, יש פה תיק חקירתי נטו. הייתה חקירה ויש תוצאה" (עמוד 52 לפרוטוקול, שורות 5-1).
לאור האמור, יתמקד הדיון בבחינת החלטת הרשות לקבוע את ערך העסקה בהתאם למחיר ששולם, ואין מקום להידרש לטענות התובע שעניינן בהערכת שוויו של הרכב.
מניעות ושיהוי
14. התובע סבור כי מקום שבו הנתבעת קיבלה, לאחר בדיקה, את המחיר שעליו הצהיר ברשימון הייבוא, היא מנועה מלשנות את החלטת המעריכה מטעמה. אין בידי לקבל טענה זו.