15. עדי הנתבעת היטיבו להבהיר כי "אין באישור מעריך בדבר סבירות המחיר במועד שחרור הרכב מפיקוח הנתבעת, כדי להוות אסמכתא שהמחיר שהוצהר הוא אכן המחיר שהיבואן שילם בפועל עבור ייצוא הרכב ארצה. במקרים שבהם התקבלו אצל הנתבעת, לאחר מועד שחרור הרכב, ממצאים חדשים שיש בהם להעיד, להנחת דעת הנתבעת, שהערך שהוצהר על ידי היבואן אינו הערך הנכון, הנתבעת פונה ליבואן בדרישה לתשלום גירעון המס" (סעיפים 10-9 לתצהיר טריף). עוד הוסבר כי "ברגע שמתגלה המחיר האמיתי ששולם... אז ערך העסקה שהוצהר נפסל" (עדות תמיר, בעמוד 41 לפרוטוקול, שורות 29-28).
ואמנם, עמדה זו תואמת את הוראתו המפורשת של סעיף 2 לחוק מסים עקיפים, המסמיך את הנתבעת להוציא הודעת גירעון על סמך ראיות שנתגלו לאחר שחרור הרכב מפיקוחה, וזאת בתוך פרק זמן של חמש שנים מיום שבו נתהווה החסר. בהתאם לכך, ציין כב' השופט ד"ר בורנשטין בעניין הרשקוביץ כי אינו סבור "כי יש בעובדה שהמחיר המוצהר נבחן ונמצא סביר כדי למנוע מהנתבעת לחייב את התובעים בסכום הגירעון בהתאם למחיר ששולם בפועל" (פסקה 43 לפסק הדין). עוד פסק הוא כי "אף העובדה כי חלק מכלי הרכב נבדקו באופן פיזי על ידי רשויות המכס בטרם שחרורם, אינה נותנת בידי התובעים חסינות מפני עריכת שומה המתבססת על המחיר ששולם בפועל. בהקשר זה אין כל הבדל בין אם הצהרת היבואן מתקבלת כסבירה על סמך בדיקת המסמכים בלבד ובין אם גם על סמך בדיקת כלי הרכב" (פסקה 46 לפסק הדין); וראו גם את ת"א (שלום ת"א) 27045-11-15 נדלר נ' מדינת ישראל (16.1.2018).
יוסף כי במקרה דנן, פנתה הנתבעת לרשות המכס הגרמנית ארבעה חודשים לאחר שחרור הרכב. הודעת הגירעון הוצאה בחלוף כשנה וארבעה חודשים מיום שחרור הרכב. בנסיבות אלה, נראה כי הנתבעת פעלה בתוך זמן סביר מיום שהגיעו לידיה הראיות המנהליות ואין לקבל טענה לשיהוי.
משהוסרו הטענות המקדמיות, אמשיך ואבחן את טענות הצדדים לגופן.
גרסת התובע
16. התובע תיאר כי רכש את הרכב מ"דילר" בשם מייקי, שפגש בבר בפרנפקפורט. להוכחת טענתו בדבר המחיר ששילם תמורת הרכב, צירף התובע לתצהירו את חשבונית אוטוטרנדס על סך 29,500 אירו מיום 21.4.2014. בנוסף, צירף התובע אישור על העברה בנקאית שביצע ביום 22.4.2014 על סך 29,500 אירו.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים על רקע התשתית הראייתית שהונחה בפני, הגעתי למסקנה כי אין בידי לקבל את גרסת התובע וכי לא עלה בידיו להוכיח, כמצוות סעיף 239א לפקודת המכס, כי "שילם את המכס המגיע או שהגיש הצהרה כדין" בגין הרכב. להלן אפרט את טעמי.
מסמכי העסקה
17. חשבונית אוטוטרנדס מעוררת קושי על פניה. קיים חוסר התאמה בין שם החברה המתנוסס בראש החשבונית – Aototrends, לבין שם החברה המופיע בחותמת החברה שבתחתית החשבונית – Autotrends. בכך יש כדי ליצור חשש שמדובר בחשבונית מזויפת. הנתבעת הוסיפה וציינה כי בתחתית החשבונית מופיע חיוב במע"מ (Mehrwertsteuer) בסך של 600 אירו והפנתה לתרגום מונח זה באמצעות אפליקציית התרגום Google Translate (הוצג בדיון; נספח 2 לסיכומי הנתבעת). נטען כי הסכום של 600 אירו אינו תואם 19% מסכום העסקה וכי עסקת יצוא אינה אמורה לכלול מע"מ כלל. התובע טוען כי לא ניתן לסמוך על תרגום הנתבעת לגרמנית. דומה שאין לקבל טענה זו מפי התובע, שכן הוא עצמו הגיש ללא תרגום את חשבונית אוטוטרנדס, המהווה נדבך מרכזי בטענותיו (נספח א'1 לתצהירו). כמי שביקש להיבנות מחשבונית זו וסמך עליה טענותיו, שומה היה על התובע לצרף תרגום מגרמנית לבית המשפט. יתרה מזאת, בשים לב לכך שמדובר בתרגום של מלה אחת (להבדיל מטקסט שלם), איני סבורה כי יש פסוּל בשימוש בתוכנת תרגום מוכרת על מנת לבאר מונח כזה או אחר לבית המשפט. התובע לא הצביע על פגם שנפל בתרגום המוצע או על אפשרות אחרת לתרגם את המונח. מכל מקום, די בהעדר ההתאמה בין שמות החברה השונים על גבי המסמך כדי להצביע על הקושי הנטען, בפרט כשנתון זה מתווסף ליתר התהיות שיפורטו.
18. התובע מבקש להסתמך גם על אישור ההעברה הבנקאית לתשלום עבור רכישת הרכב (נספח א'3 לתצהירו), ממנו עולה כי התובע העביר סך של 29,500 אירו ביום 22.4.14. ואולם, אישור זה מעורר אף הוא קושי רב ואינו מתיישב עם ראיות אחרות שהוצגו. כך, משטר המטען עולה כי רכבו של התובע הועמס על האוניה בחו"ל ביום 17.4.14 (שטר המטען צורף כחלק מנספח 5 לתצהיר תמיר). התובע טוען כי רכש את הרכב ביום 21.4.14 (סעיף 6 לתצהיר התובע). מדובר בטענה חריגה, לפיה הרכב יוּצא ארצה בטרם הושלמו העסקה והתשלום. יש טעם רב בטענת הנתבעת לפיה אין זה סביר שטובין ישלחו ארצה בטרם בוצעה העסקה מבלי שהיצואן קיבל תשלום או ערובה כלשהי עבור משלוח הטובין ארצה. בענייננו, התובע לא הציג ראיות, שיש בהן כדי להסביר מדוע בוצעה ההעברה הבנקאית רק לאחר שהרכב הועמס על האוניה בחו"ל. בין השאר, טען התובע לעניין זה כי העביר את התשלום עבור הרכב רק לאחר שעמיל המכס אישר לו לבצע את ההעברה (עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 7-1), אך בחר שלא לזמן את עמיל המכס לעדות.
הערכת גרסת התובע
19. התובע מסר את גרסתו בחקירתו ברשות (הודעת התובע מיום 16.7.2015 צורפה כנספח 1 לתצהיר תמיר) וכן בחקירתו בבית המשפט. כפי שצוין, תיאר התובע כי רכש את הרכב מבחור גרמני (ישראלי לשעבר) בשם מייקי. לדבריו, הוא פגש את מייקי בבר בפרנקפורט, שם הוא הוצג לו כ"דילר" של מכוניות. למחרת, נסעו התובע ואחיו עם מייקי למספר מגרשי מכוניות, עד שאיתרו את הרכבים שבחרו לרכוש (עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 19-7). בכך מתמצה המידע שסיפק התובע בכל הנוגע לעסקת רכישת הרכב מאותו מייקי.
מעבר לשמו של מייקי, לא סיפק התובע פרטים נוספים לגבי זהותו והאפשרות לאתרו (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 36-32). התובע לא הציג גם כל ראייה לקיומו של מייקי או לקשר שלו עם אוטוטרנדס. כך, התובע לא הציג שום מסמך שערך מול מייקי, לא ידע לומר אם מייקי מייצג את חברת אוטוטרנדס, לא ידע לומר אם חתם על הסכם לרכישת הרכב מול מייקי או מול אוטוטרנדס ואף לא הציג לבית המשפט הסכם לרכישת הרכב (עמוד 21 לפרוטוקול, שורה 32 – עמוד 22, שורה 8); התובע הצהיר כי "רכשתי את הרכב הנ"ל מאת חברת AUTOTRENDS בגרמניה (להלן: המוכר)" (סעיף 6 לתצהיר התובע) וכן הצהיר ב"טופס מסירת מידע לאימות הערך המוצהר של רכב ביבוא אישי" (להלן: טופס 139, נספח 1 לתצהיר טריף, עמודים 10-8) כי אוטוטרנדס היא יצואנית הרכב. בה בעת, טען התובע שאם הרכב לא היה מגיע ארצה, הוא היה פונה אל מייקי וכי מבחינתו מייקי הוא שהיה אחראי להביא את הרכב לנמל בחו"ל והיה אחראי לדווח על העסקה במכס הגרמני (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 33-32, עמוד 23, שורות 19-8); התובע טען תחילה כי שילם למייקי 1,000 אירו "על החשבון. נתתי כסף על החשבון. נתתי לו 1,000 אירו, הוא נתן לי מפתחות רזרבה...", אך כשנחקר מדוע לא דיווח על סכום זה בהצהרתו לישראל כחלק מערך העסקה (כמצוות סעיף 133 לפקודת המכס), ציין שמדובר היה בעמלת תיווך (השוו: עמוד 4 להודעת התובע במכס, שורות 88-87 ושורה 94 ועמוד 24 לפרוטוקול, שורות 8-5). התובע לא זכר גם אם קיבל מסמך המאשר את תשלום הסך של 1,000 אירו (הודעת התובע במכס, עמוד 4, שורות 90-89) ולא ידע להסביר מדוע לא דיווח על תשלום זה (עמוד 24 לפרוטוקול, שורות 8-5); התובע לא זכר ולא ידע להשיב אם נעזר לצורכי העסקה ביועץ רכב, ואם לא – מה פשר סעיף 36 לכתב התביעה (עמוד 24 לפרוטוקול, שורה 28 – עמוד 25, שורה 14); בנוסף, התובע תיאר כי אשתו מילאה את טופס 139, שהוגש מטעמו כהצהרה למכס ואישר שהוא חתם על הצהרה זו, אך לא ידע להסביר כיצד גרסתו באשר לרכישת הרכב ממייקי מתיישבת עם הרישום בטופס זה, לפיו הוא רכש את הרכב באמצעות האינטרנט (עמוד 19 לפרוטוקול, שורה 26 – עמוד 20, שורה 5).
גרסתו של התובע מעוררת קושי גם בכל הנוגע להשתלשלות האירועים בארץ, לאחר השלמת העסקה בגרמניה. התובע תיאר כי ביקש ממייקי שישלח לו את החשבונית. לדבריו: "אחרי שבוע התקשר אליי בחור שאמר לי שיש מעטפה בנתב"ג, הלכתי והייתה שם החשבונית והעברתי לעמיל המכס" (הודעת התובע במכס, עמוד 3, שורות 53-53). התובע ציין כי אינו יודע מי הבחור שהתקשר אליו מנתב"ג וכי אותו בחור "דיבר איתי ואמר לי שיש לי מעטפה ממייקי ואני נתתי אותה ישירות לעמיל המכס מבלי לפתוח אותה" (הודעת התובע במכס, עמוד 3, שורות 56-55). בחקירתו חזר התובע על הדברים ומסר כי קיבל את מסמכי העסקה בארץ במעטפה מאדם שאינו מכיר, אשר להבנתו נשלח לישראל על ידי מייקי (עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 27-23).
הערכת העדויות
20. נוכח התהיות שפורטו, מצופה היה מן התובע, כמי שנטל ההוכחה עליו, לפרוש בפני בית המשפט את גרסתו באמצעות זימונם לעדות של הגורמים הרלבנטיים שהיו מעורבים בעסקת הייבוא, ואשר יכולים היו לאמת את טענותיו. התובע בחר שלא לעשות כן. כפי שצוין, לא זימן התובע לעדות את עמיל המכס (עמוד 24 לפרוטוקול, שורות 4-1) ואף לא נציג של חברת אלאלוף, ששילחה את הרכב מגרמניה לישראל, על מנת שניתן יהיה לשמוע את גרסתו בכל הנוגע לשטר המטען. התובע גם לא ביקש להעיד את מייקי או כל גורם אחר הקשור לאוטוטרנדס. ההלכות בעניין אי הבאת עדים רלוונטיים ידועות.
21. התובע בחר לזמן לעדות מטעמו עד יחיד – את אחיו, יגאל. מדובר בקרוב משפחה בעל אינטרס ברור לסייע לתובע. בחינת עדותו מעלה כי אין בה כדי להוות משקל ראייתי לטובת התובע, אלא להיפך. כך, בחקירתו של יגאל במכס (הודעת יגאל מיום 27.5.14, צורפה כנספח 2 לתצהיר תמיר) יגאל לא הזכיר כלל את מעורבותו של מייקי ומסר גרסה שונה לחלוטין בדבר אופן יצירת הקשר עם אוטוטרנדס. יגאל תיאר כי "הייתי בגרמניה... נכנסתי לסוכנות מרצדס בפרנקפורט כדי לחפש מרצדס משומשת והם שלחו אותי לחברת אטוטרנט [צ"ל אוטוטרנדס] דיברנו עם החברה בטלפון והם שלחו אותנו למקום שהרכבים מאוחסנים" (עמוד 1 להודעת יגאל, שורות 13-12; יגאל אישר את חתימתו על חקירותיו במכס בעמוד 10 לפרוטוקול, שורה 30 – עמוד 11, שורה 1). בכך סותרת גרסתו של יגאל את זו שמסר התובע. שמו של מייקי נזכר לראשונה בעדותו של יגאל בבית המשפט, או אז לא ידע להסביר מדוע לא מסר עליו מידע קודם לכן ומדוע בחקירות המכס מסר גרסה שונה לגבי סוכנות הרכב בפרנקפורט (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 34-27). מדובר בגרסה כבושה, ומשקלה – בהתאם. [במאמר מוסגר, לא למותר להפנות לתמיהה נוספת העולה בהקשר זה מחקירתו של מר גיורא אלון, חברם של התובעים, שנחקר אף הוא באזהרה בפרשה זו (הודעתו צורפה כנספח 6 לתצהיר תמיר). התובע ויגאל מסרו שניהם בחקירותיהם במכס כי שהו בגרמניה במסגרת עבודתם (לדברי התובע: "הייתי בפרנקפורט בעבודה שלי במאפיות, הלכתי לבדוק ציוד" (עמוד 2 להודעתו במכס, שורה 29); לדברי יגאל: "הייתי בגרמניה בתערוכת ציוד אפיה..." (עמוד 2 להודעתו, שורה 11)). מר אלון מצדו, נשאל כיצד נרכש רכבו של יגאל ומסר כי הדבר היה "במהלך טיול חברתי שבו נסענו לגרמניה יגאל כהן, איציק כהן, אני וגיל טלמור, הם פגשו במועדון איזה מישהו שהציע להם לרכוש מכוניות והם רכשו ממנו" (עמוד 4 להודעת אלון, שורות 86-85)].
מעבר לאמור, לא היה בידי יגאל כדי להוסיף מידע בכל הנוגע לעסקה בחו"ל. יגאל טען כי התובע הוא שהתנהל בחו"ל לגבי העסקאות ושכל הפרטים מצויים בידיו. בין השאר, מסר הוא כי אינו יודע אנגלית וכי "איציק [התובע] תיאם שם הכל" (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 17-11), לא ידע לומר מי אחראי על ייצוא הרכב לישראל (עמוד 14, שורות 29-20), ציין כי קנה את הרכב ממייק ולא מאוטוטרנדס (עמוד 15, שורות 14-11), בדומה לתובע לא ידע להסביר כיצד נשלחו לאחים רכבים בעשרות אלפי יורו מבלי שהעבירו למוכר שקל ומדוע הועברו הכספים לאחר שכלי הרכב הועמסו על האוניה (עמוד 16, שורות 30-26) ולא ידע להשיב מיהו האדם שהעביר לאחים את מסמכי הייבוא, לרבות המסמך מאוטוטרנדס (עמוד 17, שורה 33 – עמוד 18, שורה 1).
22. מן המקובץ עולה כי גרסתו של התובע אינה יכולה לעמוד כשלעצמה. המסמכים שהציג התובע בתמיכה לגרסתו אינם תקינים על פניהם. הגרסה שמסר לקונית, רצופה בסתירות ובתמיהות ואינה עומדת במבחן השכל הישר. התובע לא סיפק הסבר כיצד התקשר עם אדם שפגש לראשונה בבר ואשר למעט שמו הפרטי הוא אינו יודע עליו דבר ולחילופין – כיצד נשלח אליו הרכב לפני ששילם עבורו ומבלי שהעמיד ערובה לטובת היצואן. למצער, יש לקבוע כי התובע עצם עיניו לכל אותם סימני שאלה שפורטו. כידוע, בתהליך יבוא אישי של טובין, האחריות לתשלום המס והאחריות לוודא שהמס שולם במלואו, מוטלת תמיד על היבואן (סעיף 4 לתצהיר טריף). אף אם לא פעל התובע בזדון, אין בכך כדי להפחית מאחריותו לשלם את המס המגיע בגין היבוא בהתאם למחיר ששולם עבור הרכב.
סבירות ההחלטה המינהלית
23. הנתבעת, כרשות מנהלית, מחויבת לקבל החלטה סבירה המבוססת על תשתית עובדתית מתאימה. על מנת שההחלטה המנהלית תיחשב כמבוססת על תשתית עובדתית הולמת, עליה לעמוד בארבעה מבחנים: (1) איסוף הנתונים – הרשות המינהלית צריכה לאסוף את הנתונים הנדרשים לקבלת ההחלטה. לצורך זה עליה לפעול באופן סביר, לפי מהות הסמכות, מהות הרשות ונסיבות המקרה; (2) השייכות לעניין – רלבנטיות הנתונים; (3) אמינות הנתונים – הרשות המינהלית אינה כפופה לדיני הראיות ודי בכך שהנתונים עליהם היא מסתמכת עומדים ב"כלל הראיה המנהלית". על פי כלל זה, די בראיות שרשות מנהלית סבירה הייתה נסמכת עליהן לצורך קבלת ההחלטה. הראיות יכולות להיות גם כאלה שאינן קבילות בהליך פלילי או אזרחי, לרבות עדות שמועה, ובלבד שכל אדם סביר היה רואה בראיה כבעלת ערך הוכחתי וסומך עליה במידה זו או אחרת; (4) ראיות מהותיות – התשתית צריכה להיות מוצקה במידה מספקת כדי לתמוך בהחלטה באופן סביר. על בית המשפט לבחון את הזכות שעשויה להיפגע מההחלטה המנהלית ואת עוצמת הפגיעה בה. כגודל הזכות העלולה להפגע, כך גודלה ועוצמתה של הראיה הנדרש (בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412, 430 (1994); עניין הרשקוביץ, פסקאות 49-48; עניין קליאופטרה, פסקה 21 והאסמכתאות שם). התערבות בית המשפט בהחלטת הרשות המנהלית, כך שבו בתי המשפט ופסקו, תיעשה רק במקרים של חוסר סבירות מהותי או קיצוני (עניין קליאופטרה, שם).