בארצות הברית מקובל לראות בפרודיה סוג של ביקורת (עניין Campbell, עמוד 1171). יצוין כי בעבר רווחה בפסיקה האמריקאית הבחנה בין "פרודיה" ל"סאטירה" במסגרת הדיון בשימוש ההוגן, כאשר ההבדל בין המונחים הוצג כך: פרודיה משתמשת ביצירה על מנת ללעוג לה או לבקרה, ואילו סאטירה משתמשת ביצירה על מנת לבקר אדם או גורם שלישי, ולא את היצירה שבה נעשה שימוש. בהתאם להבחנה זו, קל יותר יהיה להכשיר את השימוש בפרודיה, שכן במסגרתה ההתייחסות ליצירה היא כמעט הכרחית, בשונה מהסאטירה שאינה חייבת להשתמש דווקא ביצירה פלונית או אלמונית כדי לבקר גורם שלישי (שם, עמוד 1172). יוער כי הבחנה זו היטשטשה בארצות הברית במידה רבה (ראו למשל Blanch v. Koons 467 f.3d 244 (2d cir. 2006))). גם בפסיקה הישראלית נקבע כי "ביקורת" יכולה לכלול פרודיה ואף סאטירה (עניין גבע, עמודים 275-273. וכן ראו גרינמן, עמוד 431). ההגדרות והדעות השונות ממחישות את הקשר בין המונח "ביקורת" למונח "פרודיה", הגם שאין חפיפה הכרחית ביניהם. הבחנה זו מעוררת את השאלה האם סעיף 19(א), הקובע רשימת מטרות פתוחה, כולל גם שימוש למטרת פרודיה שאינה כוללת ביקורת בין מטרותיו, ככל שנכיר בקיומה של פרודיה מסוג כזה. נניח, למשל, כי היוצר המאוחר טוען שפרודיה על דמות בדיונית נועדה אך ורק ללעוג לאורך אפה – לעג לשם הלעג ללא כל יומרה עניינית נוספת. האם גם לעג מסוג כזה יכול להיחשב ל"ביקורת"? האם תכלית כזו היא "כגון" המטרות המנויות בסעיף? כך או כך, ספק אם יש לשאלה זו ערך מעשי רב. הפרודיות שנדונו בפסיקת בתי המשפט לוו באלמנט ביקורתי, דהיינו הלעג לא היה לשם הלעג בלבד, אלא לשם המחשת נקודה עניינית וקונקרטית. כפי שנראה, זה המצב גם אצלנו.
ודוק, קיימות צורות רבות של ביקורת, וניתן לבקר יצירה גם מבלי "להשתמש" באותה יצירה. אפשר, למשל, להתייחס אליה מבלי לצטטה או לתאר דרכי ביטוי קונקרטיות של הרעיונות הגלומים בה. הקושי במסגרת השימוש ההוגן נובע מהשילוב בין ביקורת לשימוש ביצירה, כגון ביקורת על מחזה שבמסגרתה מצוטטים חלקים משמעותיים ממנו. המקרה של פרודיה ביקורתית ממחיש היטב את המתח. הביקורת אינה מילולית, אלא נעשית באמצעות שימוש ברכיבים של היצירה תוך חשיפת רבדי משמעות חדשים. ניתן לטעון כי האינטרס הציבורי בביקורת בא על סיפוקו באמצעות קיומן של דרכי ביקורת שאינן מחייבות שימוש ביצירה; אך המחוקק בחר לפסוע בדרך שונה, ולא לשלול באופן גורף שימוש ביקורתי כאשר קיימים אמצעי ביקורת חלופיים. זוהי הכרה בכך שהשימוש הפרודי ביצירה עשוי להוסיף נדבך חשוב וייחודי לביקורת. במקרה של פרודיה אף ניתן לומר, כדברי מרשל מקלוהן, שהמדיום הוא המסר. פרודיה בת שניות ספורות מסוגלת להעביר מסר ביקורתי שלא ניתן יהיה להעבירו היטב גם באמצעות עשרים עמודי ניתוח מדוקדק. ככלל, הומור מהווה דרך לחדד נקודה. זיגמונד פרויד הכיר בכתביו בבדיחה כתהליך חברתי (SIGMUND FREUD, THE JOKE AND ITS RELATION TO THE UNCONSCIOUS (Joyce Crick trans., 2003), ובעיקר הפרק החמישי בספר, שכותרתו "The Motives for Jokes – The Joke as Social Process"). פרודיה, דהיינו הומור על דרך ההגזמה, עשויה להיות כלי חזק של תקשורת ושכנוע. בכוחה לבקר. ראייה כזו חושפת פן נוסף של העניין – לא רק אינטרס ציבורי בביקורת, אלא גם חופש הביטוי של אדם ואף חופש העיסוק המתבטא באפשרות אפקטיבית לבקר את המתחרה.