לעיתים יצירה תכיל יסוד של ביקורת לצד יסודות חזקים אחרים, שתכליתם אינה מאפשרת להגדיר את השימוש כהוגן. במקרה כזה יהיה צורך לבדוק מהו היסוד הדומיננטי ביצירה. ככל שהיסוד הדומיננטי אינו הביקורת, הרי שלא יהיה ביסוד הביקורתי החלש כדי לאפשר את המשך בדיקת מבחני ההוגנות שבסעיף 19(ב) לחוק ולהתיר את השימוש ביצירה. הצורך לבחון את נכונות טענת הביקורת, ולחלופין את היסוד הדומיננטי ביצירה, מעורר את שאלת היכולת של בית המשפט להבחין בין שימוש ביקורתי ביצירה לשימוש שאינו כזה, והאם רצוי שמהותה של יצירה תיקבע בין כתליו. השאלה מתחדדת ביחס ליצירות אמנותיות. בית המשפט אינו מומחה בתחום האמנות, ואין זו מלאכתו הטבעית להיכנס להבחנות וחילוקים דקים בתחום זה, או להכריע בין אסכולות אמנותיות שונות. המענה לקושי מצוי בכלי עזר, שיכול לסייע בהערכת שאלת הביקורת, לצד בחינת תוכן היצירה – ההקשר בו מפורסמת היצירה. כפי שקבע בית המשפט העליון האמריקאי בעניין Campbell, "In parody context is everything". כדי להמחיש את העניין נציג ארבע דוגמאות – שלושה פסקי דין מהארץ ומארצות הברית, ויצירת אמנות מפורסמת.
בדוגמא הראשונה, שנדונה בארצות הברית, השתמשה יצרנית המכוניות Honda בכפיל של דמות הסוכן החשאי הבדיוני ג'יימס בונד, באופן המזכיר סצנה מפורסמת מאחד הסרטים שבהם מככב בונד (Metro-Goldwyn-Mayer, Inc. v. Am. Honda Motor Co., Inc., 900 F. Supp. 1287 (C.D. Cal. 1995)). בפרסומת משתלשל הנָבָל ממסוק ונתלה על גג הרכב, ובונד מצליח להיפטר ממנו באמצעות פתיחת גג הרכב – זאת לשם הדגשת רכיב הגג הנפתח הנלווה למכונית שפורסמה. הונדה טענה, בין היתר, כי מדובר בפרודיה על דמותו של ג'יימס בונד ולכן בשימוש הוגן. בית המשפט הפדרלי דחה את הטענה שמדובר בפרודיה, וקבע כי הפרסומת מפרה את זכויות היוצרים בדמותו של השחקן ובסרט ממנו לקוחה הסצנה שהופיעה בפרסומת.
דוגמא שנייה ודומה עולה מנסיבות עניין צ'פלין. באותו עניין נדונה פרסומת של מפעל הפיס, שבמרכזה כפיל של דמות הנווד המפורסמת שגילם השחקן צ'רלי צ'פלין – דמות שאותה שיחק בפרסומת השחקן ספי ריבלין. בעלות הזכויות בסרטיו של צ'פלין הגישו תביעה נגד מפעל הפיס, שטען, בין היתר, כי הפרסומת היא "פרודיה, או סאטירה, העושה שימוש בדמותו של צ'פלין שהינה סמל תרבותי לעוני כדי 'לעקוץ' אותו סמל תרבותי ולהעמידו במצב אבסורדי" (שם, עמוד 596). בית משפט זה דחה את הטענה, וקבע כי השימוש בדמות הנווד לא היה למטרת פרודיה, סאטירה או ביקורת אחרת כפי שטען מפעל הפיס, אלא כדי לרתום את כוחה הפרסומי של הדמות לטובת השאת רווחים. לחלופין נקבע כי גם אם שולבה פרודיה בפרסומת, לא זו הייתה המטרה העיקרית של מפעל הפיס (שם, עמוד 598).