דוגמא שלישית לקוחה אף היא מהפסיקה בארצות הברית. במסגרת כרזת פרסומת לאחד מסדרת סרטי "Naked Gun" (שזכתה לתרגום העברי "האקדח מת מצחוק") נעשה שימוש בתמונה מפורסמת של דוגמנית שהצטלמה ללא בגדים בעודה בהיריון. בכרזת הפרסומת לסרט הוחלף ראש הדוגמנית בראשו של כוכב הסרט (Leibovitz v. Paramount Pictures Corp., 137 F.3d 109 (2d Cir. 1998)). בית המשפט הפדרלי קיבל את הטענה שמדובר בפרודיה, וקבע שמדובר בשימוש הוגן על יסוד זה ועל בסיס הקביעה שלא הייתה השפעה על ערך היצירה המקורית והשוק הפוטנציאלי שלה. בפסק הדין הודגשו הניגודים הבולטים בין התמונה המקורית לכרזת הפרסומת, ובין היתר החלפת ראשה של האישה הצעירה בראשו של גבר מבוגר, ש"הולבש" על גוף של אישה בהיריון; וכן הרושם הרציני שעולה מהתמונה המקורית, לעומת הרושם ההיתולי העולה מכרזת הפרסומת.
דוגמא רביעית, הלקוחה מעולם האמנות ומשמשת פעמים רבות להדגמת דילמות ומתחים בדיני זכויות היוצרים, היא יצירתו של האמן המפורסם מרסל דושאן (Marcel Duchamp) L.H.O.O.Q., מסוף העשור השני של המאה העשרים. היצירה אינה אלא גלויה הנושאת את הציור המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י "מונה ליזה", שדושאן שרבט על גביה שפם מסולסל וזקנקן. ברקע היצירה – השתייכותו של דושאן לזרם האמנותי-תרבותי שכונה "דאדא" וקרא תיגר על המוסכמות של התרבות האירופאית באותה תקופה, והעובדה שמונה ליזה נחשבה לאחד מסמלי האמנות הקלאסית (לדיון בדוגמא זו, בהקשר של הוגנות השימוש ובהקשר של הזכות המוסרית, ראו למשלGeri J. Yonover, The Precarious Balance, Moral Rights, Parody, and Fair Use, 14 CARDOZO ARTS & ENT. L.J. 79 (1996); Molly Torsen, Authorial Rights and Artistic Works: An Analysis of the International Calibration, 15 ELAW J. 230, 239-40 (2008); קים טרייגר בר עם "הזכות המוסרית, הגנת הסבירות והאיזונים החיוניים" עלי משפט ח 237, 239, 266-265, 276 (תש"ע)).
26. ארבע הדוגמאות שהובאו יכולות לסייע בהבהרת "מבחן ההקשר" בנוגע לטענות בדבר שימוש ביקורתי ביצירה. בשלוש הדוגמאות הראשונות מדובר בפרסומת מסחרית, שמבחינה סטטיסטית אינה כרוכה באמירות ביקורתיות. בדוגמא הראשונה והשנייה אכן קשה לגלות עמדה ביקורתית. על פני הדברים, תכלית השימוש בדמותו של ג'יימס בונד אינה כדי ללעוג לו ולהציג את תדמיתו באור ביקורתי, אלא כדי ליהנות מהיוקרה הנלווית לדמות במטרה לזהותה עם מכוניות הונדה. קשה גם לקבל את הטענה כי השימוש בדמותו של צ'פלין נעשה מתוך פרודיה וביקורת על הדמות ועל מה שהיא מסמלת. מדובר בדמות שהיא עצמה בגדר פרודיה, והפרסומת של מפעל הפיס לא הגחיכה אותה יותר מכפי שהיא, אלא בעיקר ניצלה את היכרות הצופה עמה. לא ביקורת אלא העתקה.