בדוגמא השלישית, לעומת זאת, נראה כי הורם נטל השכנוע. הסיבה לכך כפולה. ראשית, הניגוד החזק בין דמות הדוגמנית הצעירה לדמות הגבר המבוגר בעל הגוף הנשי הצעיר מבהיר היטב כי מדובר במצב מגוחך ונלעג – ולא בנסיון לזהות את היצירה המקורית עם הסרט ההיתולי, תוך ייחוס יוקרת התצלום המקורי לתדמיתו. שנית, הסרט שפורסם בכרזה היה סרט פרודי, כזה המציג במהלכו תופעות ואנשים רבים באור חדש ומגוחך, ולא סרט "רציני" המנסה ליצור לעצמו תדמית חיובית או אמנותית. הבחירה בתמונת הדוגמנית נבעה, כנראה, משילוב של שם הסרט, הכולל את המילה Naked, ומאופיו הפרודי. אם כן, בשונה משתי הדוגמאות הראשונות לא דובר על "רפליקה" או העתקה של היצירה המקורית, אלא בניצול היכרות הצופה איתה כדי ליצור יצירה חדשה בעלת מסר שונה המנוגד למסר של היצירה המקורית.
ואל תקשה כי ניתן לעקוף בקלות את ההבחנה בין העתקה לפרודיה, באמצעות תוספת לגלוג או "ירידה" על היצירה המוגנת. כך, נדמה כי בעניין צ'פלין מפעל הפיס רצה להשתמש בדמות הנווד במיטבה, ונסיון להגחיך את הדמות לא היה משיג את התכלית של פרסום הגרלות מפעל הפיס. כמובן, אפשר לטעון לקיומה של יצירה פרודית על ידי שינויים פשטניים ו"קלים מדי", אך נסיון כזה עשוי להיכשל בשל כך. להבהרת הנקודה נפנה לנסיבות פסק הדין בעניין Metro-Goldwyn-Mayer v. Showcase Atlanta Co-Op. Prod., 479 F. Supp. 351 (N.D. Ga. 1979), שם נקבע כי עיבוד הסרט "חלף עם הרוח" למחזמר אינו יצירה פרודית כפי שנטען, חרף אלמנטים פרודיים מסוימים. האחרונים שימשו אך כסות לעיבוד שגרתי של הסרט למחזה, שאינו חוסה תחת הגנת השימוש ההוגן. הפרודיה לא הייתה אלא כלי "שקוף" להתיר העתקה אסורה של הסרט. ועדיין, מבחן ההקשר בשלו. יתכן שבהקשר מסוים דווקא שינוי "שקוף", לשם השינוי בלבד, עשוי להיכנס לגדר החריג של שימוש הוגן לנוכח הסטנדרט החברתי השורר באותו תחום ובאותה עת. בכך עוסקת הדוגמא הרביעית.
דוגמא אחרונה זו לקוחה מעולם האמנות. האם הוספת השפם והזקן לדמות המונה ליזה טומנת בחובה אמירה ביקורתית, או שהתוספת היא רק כסות להעתקת היצירה? דוגמא זו ממחישה את הקושי של בית המשפט להכריע בטענות אמנותיות מעין אלה. אפשר לטעון שאין משמעות אמנותית או ביקורתית אמיתית להוספת השפם והזקן, אך תולדות האמנות מלמדות לקח אחר. התנועה שאליה השתייך דושאן – דאדא – התעוררה במהלך ובעקבות מלחמת העולם הראשונה. יוצרי זרם אמנותי זה התאפיינו בסגנונם הבוטה והחריג, שנתפס באותה העת כ"אנטי-אמנות", ולא כאמנות ביקורתית לגיטימית. ואולם, בראייה היסטורית מוכרת במחקר תרומתו הרבה של זרם זה לאמנות ולתרבות – קריאת תיגר על תפיסות מסורתיות שהובילו לדעת האמנים לניוון ולמלחמה האיומה, מתקפה חריפה על מוסכמות, ועידוד השיח הביקורתי (גיא פסח "הזכות האישית־מוסרית של היוצר ועקרון חופש הביטוי" ספר ויסמן – מחקרי משפט לכבודו של יהושע ויסמן 463, 539-538 (שלום לרנר ודפנה לוינסון-זמיר עורכים, 2002)). האם יכולים היו בתי המשפט לזהות את חשיבות העניין בזמן אמת? וגם אם נניח שניתן היה להבין את חשיבות הביקורת בזמן אמת – מה דינם של שינויים בוטים פחות של יצירה מפורסמת, כגון שינוי צבע הרקע של התמונה לצבע אחר, תוך טענה ששינוי הצבע נושא ביקורת תרבותית? האם בית המשפט יכול להכריע בין טענה זו לטענת בעלי זכויות היוצרים כי אין כאן ביקורת אלא העתקה? האם ראוי שיעשה כן?