הכללת ניתוח הדוגמאות מובילה למסקנה הבאה: אין תחליף למבחן ההקשר. כמובן, יש להתמקד בהשוואה בין שתי היצירות – המקור והיצירה החדשה המתיימרת להיות ביקורתית. לעיתים, כמו בדוגמא האחרונה הלקוחה מעולם האמנות, מבחן ההקשר כולל בחינה של הקשר חברתי רחב. אך לרוב ניתן – כפי שכאן – להתמקד בשתי היצירות. כאמור, בעניין Campbell נאמר ביחס להקשר כי "context is everything". אמרה זו יש ליישם בזהירות, ולהימנע מהגישה לפיה: "everything is context". גם למבחן ההקשר יש הקשר. בעולם של מדיה וניו-מדיה יש להכיר את התרבות, אך לרוב השוואה עניינית בין החומרים תוביל ליישום המבחן המשפטי בצורה נכונה.
בל נשכח כי לא פעם נהוג לרתום אנשים ויצירות בעלי מוניטין לשם מכירת המוצר. אך כפי שהודגם בדוגמא השלישית העוסקת בפרסומת לסרט "Naked gun" – היוצר עדיין יכול להוכיח באופן קונקרטי ומשכנע כי גם פרסומת מסחרית היא פרודיה או ביקורת אחרת, תוך הנחת תשתית ממשית ומשכנעת. ואילו בדוגמא הראשונה והשנייה – ג'יימס בונד וצ'רלי צ'פלין – היצירה שבמחלוקת מעתיקה את היצירה המוגנת ומנצלת אותה לצרכי שיווק ורווח ממוצר אחר. מנגד, יש ענפים אמנותיים שמוקדשים לביקורת על יצירות קודמות. במסגרת זו, תהיה נטייה גדולה יותר לקבל את הטענה שמדובר בביקורת. יש להזכיר שוב כי הקביעה שמדובר בפרודיה או ביקורת אינה סוף פסוק. עדיין יש לבחון את יתר מבחני ההוגנות, כגון – אך לא רק – מבחן ערך היצירה והשוק הפוטנציאלי שלה. כמו כן, ליוצר קיימת זכות מוסרית לכך שיצירתו לא תסולף, אם כי גם זכות זו מאוזנת אל מול ערכים נוספים. הנה כי כן, קבלת הטענה בדבר ביקורת לחוד וקביעת ההוגנות לחוד.
סיכומה של נקודה, במקרנו הונחה תשתית מספיקה לכך שאכן דובר בפרודיה ביקורתית, ולא בנסיון לרתום את המוניטין של דמות בדיונית מפורסמת לשם פרסום מוצרי המשיבה. כך עולה מראייה כוללת של שתי היצירות וכניסה לפרטיהן. היצירה השנייה אכן מהווה תגובה ליצירה הראשונה, אך היא אינה העתק שלה. היא לא באה לעולם כדי להחמיא לה אלא לשם ביקורת על דרך של פרודיה. יוצא כי המשיבים צלחו את משוכת המטרה הקבועה בסעיף 19(א). כעת נפנה למבחני העזר שנקבעו בסעיף 19(ב) לחוק זכות יוצרים.
ה.3 מבחני הוגנות השימוש
27. מבחן העזר הראשון הנזכר בחוק זכות יוצרים הוא מטרת השימוש ואופיו. עמדנו לעיל על הכפילות הקיימת בסעיף 19 לחוק, המונה את מבחן ה"מטרה" פעמיים – כתנאי עצמאי ובמסגרת מבחני הוגנות השימוש. ברם, כוונת המחוקק אינה לבחון פעמיים את מטרת השימוש, כל פעם בדרך אחרת, אלא לבחון את המטרה במסגרת סעיף 19(א), כתנאי סף, וככל שסף זה נחצה – לבחון את אופי השימוש במסגרת סעיף 19(ב), כחלק ממבחני העזר לבחינת הוגנות השימוש. בבחינת ההבדלים בין ה"מטרה" בשני תתי הסעיפים יש לדייק בלשון. בסעיף 19(א) כתוב "שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה...". יושם אל לב כי ההיתר כפוף לאחת מהמטרות הראויות. לעומת זאת, מבחן העזר הראשון להוגנות השימוש בסעיף 19(ב) הוא "מטרת השימוש ואופיו" (ההדגשה הוספה). מבחן זה אינו בודד אלא חלק ממבחנים נוספים. נדמה כי המטרה של השימוש ואופיו מהווים לא רק אחד מהמבחנים, אלא עדשה דרכה בוחנים ועומדים על מאפייני מבחני העזר הנוספים. ההבחנה האמורה עולה גם מהצעת החוק, בה נאמר שנוסח החוק מבוסס על הפסיקה שקדמה לו, שאימצה בתורה את מבחני הדין האמריקאי. בפסיקה הקודמת ובדין האמריקאי אין בחינה כפולה של מטרת השימוש, אלא בחינה של המטרה לחוד ושל האופי לחוד. בדברי ההסבר אף נאמר מפורשות כי "השיקול הראשון [=מטרת השימוש ואופיו] נוגע לאופי של השימוש. כך למשל ישנה אבחנה בין אופי מסחרי לבין אופי של לימוד ומחקר שלא למטרות רווח" (ה"ח הממשלה תשס"ה מס' 196, 1126). מבחן אופי השימוש, שהוא חלק ממבחני ההוגנות, נבחן רק לאחר שהנתבע עבר את משוכת המטרה בסעיף 19(א). בגדרי מבחן העזר הראשון של סעיף ההוגנות, הדיבר "מטרה" כבר אינו תופס אפוא את מרכז הבמה, אלא ה"אופי" של השימוש הוא שעומד במרכז.