40. התעשרות כתוצאה מלעג למוניטין של הזולת. האם התעשרות כתוצאה מלעג למוניטין של הזולת והכפשתו מקימה עילת תביעה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט? שאלה זו נדונה בפרשת סוכני הביטוח, שעסקה בפרסומת שעל פי הנטען לעגה לסוכני הביטוח והשפילה אותם. כך קבע בית המשפט מפי השופט י' עמית:
"חוק איסור לשון הרע הוא האכסניה הטבעית לתקיפת תשדירי הפרסומת על ידי הסוכנים... נטען כי 'סוכני הביטוח מושפלים ומבוזים באמצעות הקמפיין המשלב מצגי עובדה שקריים שאינם בגדר הבעת דעה המוגנים מכוח חופש הביטוי המסחרי'; וכי מדובר בקמפיין פרסומי פוגעני ומעליב המציג את סוכני הביטוח בצורה שלילית המגיעה כדי 'רצח אופי'. טענות מסוג זה בדבר העלבה והשפלה, זוכות ברגיל למענה בחוק איסור לשון הרע, על שלל הוראותיו, סייגיו, הגנותיו וסעדיו... רוצה לומר, שבניגוד למצבים אחרים בהם תיתכן הצדקה להחיל את דיני עשיית עושר – אם מאחר שאין תשובה בדבר חקיקה (עניין ליבוביץ), ואם מכוון ש'קצרה ידו' של הדין הרלוונטי מלתת מענה (כדברי השופט רובינשטיין בעניין Adidas) – המקרה שלפנינו שונה בתכלית, לנוכח קיומו של הסדר נקודתי השולל קיומה של עילת תביעה.
מקום בו המחוקק שלל באופן מפורש עילת תביעה, אין "לעקוף" הוראה זו באמצעות היזקקות לדיני עשיית עושר ולא במשפט... איזון זה, שהובא בחשבון על ידי המחוקק, הוליד הסדר השולל עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, גם כאשר מדובר בפרסום הנעשה בקונטקסט מסחרי בין מתחרים עסקיים. הסדר זה עומד בתוקפו במקרה דנן, ועל כן, לטעמי, אין בדיני עשיית עושר ולא במשפט כדי לאפשר את עקיפתו" (עניין סוכני הביטוח, פסקאות 75-74. חלק מההפניות הושמטו).
השופטת ע' ברון הוסיפה:
"אכן, הקמפיין מגחיך את תפקיד סוכן הביטוח ומציגו באור גרוטסקי וארכאי. ואולם בעוד חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 נועד להגן על נכס פרטי של אדם שהוא שמו הטוב... ובהעדר עילה לפי חוק איסור לשון הרע, שהוא חוק ספציפי, ממילא לא קמה לסוכנים עילה כללית מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט" (שם, חוות דעתה של השופטת ברון).
הכלל הוא, אם כן, כי פרסומת המגחיכה את המתחרה ומשפילה אותו צריכה להיבחן – בכל הנוגע לאלמנט הביזוי וההשפלה ה"אישי" של האדם או התאגיד – בראי דיני לשון הרע (כאמור לעיל, אלמנט ההכפשה והביזוי של סימן הסחר עצמו, בשונה מבעליו, זוכה להתייחסות ייחודית בדיני סימני המסחר. גם בדיני זכויות היוצרים ישנה התייחסות לאלמנטים של ביזוי והשפלה של יוצר היצירה). חוק עשיית עושר ולא במשפט אינו אמור, ככלל, לעקוף את האיזונים שנקבעו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ולהקנות תרופה בשל פגיעה במוניטין ובשם הטוב שאינה מקימה עילה לפי חוק זה. ניתן אפוא לומר כי מקרנו נופל לגדר סוג המקרים הראשון דלעיל, שבו הכלל הוא כי לא תוכר עילה עצמאית של התעשרות שלא כדין. כך מפני שההתעשרות, ככל שהיא קיימת, היא על פי זכות שבדין, באופן שמערכות הדינים הספציפיות – לשון הרע, קניין רוחני ועוולות מסחריות – התירו את ההתנהגות של הזוכה (היא המשיבה). נעיר כי דומה שדעת השופט מ' מזוז בעניין סוכני הביטוח הציגה עמדה מחמירה אפילו יותר ביחס לטענות המערערות. לגישתו, דיני לשון הרע אינם האכסניה הטבעית של סכסוכים מסחריים מעין אלה שנדונו שם, אלא רק דברי החקיקה העוסקים בעוולות מסחריות, כגון גניבת עין ותיאור כוזב. הוא הסכים לתוצאה לפיה בכל אותם חוקים אין תרופה לסוכני הביטוח, ולדחיית תביעתם, לרבות בעילה של התעשרות שלא כדין. דומה כי החקיקה המסחרית בישראל, המדגישה בעיקר אלמנטים של מסירת מידע, הטעיה, השפעה לא הוגנת, או הגנת הצרכן – מקשה אפילו יותר לקבל את עמדת המערערות המדגישה את העלבון וההשפלה.