העובדה כי בחרה להימנע מצירוף מסמכים הקשורים למצבה כחברה עצמאית, יוצרת חזקה משתמעת כי אילו צורפו המסמכים, היו הם פועלים לחובתה. למצער, ניתן לומר כי לא עלה בידי התובעת לסתור את טענת הנתבעת, כי היא עלולה למצוא עצמה בפני שוקת שבורה, אם תזכה בדין והתובעת תחויב לשאת בהוצאותיה.
אף טענת מנהלת הכספים של קבוצת תדביק בתצהירה, לפיה התובעת "עתירת פעילות עסקית ובעלת נכסים רבים" (ס' 13 לתצהיר), נותרה כהיגד מיותם, שאינו נתמך באסמכתאות.
ויודגש. בניגוד לטענת הנתבעת, אין אני סבור כי עצם העובדה שחלק מנכסיה של התובעת משועבד, מעיד על העדר חוסן כלכלי. מטבעה של חברה, שחלק מנכסיה משועבדים לגופים פיננסיים, לטובת המשך פעילותה הסדירה. ואולם, דווקא בשל כך, אם נכונה טענת מנהלת הכספים כי רק חלק מהנכסים משועבדים, וכי עיקר השעבודים לטובת גופים פיננסיים (ס' 15 לתצהיר), היה בכוחה של התובעת לבסס טענה זו באמצעות מסמכים כתובים, בפרט כאשר הנטל בעניין זה מוטל לפתחה. אף בעניין זה הימנעותה מעשות כן, כאשר מדובר במסמכים שבכוחה לצרף בנקל, מחזקת סימן השאלה שעוררנו לעיל בדבר מצבה הפיננסי כגוף מאוחד ונפרד, והדבר מקרין על שאלת יכולת הפירעון שלה, ככל שביהמ"ש יורה בסופו של יום על פסיקת הוצאות הולמות לחובתה.
למען שלמות התמונה, אוסיף ואומר כי מסקנתי אינה מיוסדת על המחלוקת הניטשת בין הצדדים בהליך האחר, שכן, אין בעובדה שהנתבעת הגישה תביעה נגד התובעת בגין אי תשלום לכאורי עבור חומרים אחרים שסופקו לה, כדי לבסס מסקנה לפיה יש לתובעת קושי כלכלי. כל עוד לא הוכרע בהליך האחר כי קיים חוב של התובעת לנתבעת, וכי התובעת לא שילמה את החוב בהעדר סיבה מוצדקת, אין מקום ביריעה זו להניב מסקנה רחבה יותר.
השלב השני, האם נסיבות העניין מצדיקות את חיוב התובעת בהפקדת ערובה - כבר אמרנו כי בהתאם להלכה הפסוקה, "ההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הינו החריג" (ס' 5 לפסק הדין בעניין מועצה אזורית באר טוביה), וכי הנטל להוכחת הנסיבות החריגות מוטל על החברה-התובעת. בכלל זאת, על ביהמ"ש לשים על כפות המאזניים את זכות הגישה לערכאות העומדת לחברה-התובעת, לעומת זכותה של הנתבעת שלא לצאת בחסרון כיס אם התביעה נגדה תידחה.
בעניין מועצה אזורית באר טוביה (פסקה 5) נקבע עוד כי בכל מקרה "יש לבחון את סיכויי התביעה להתקבל, ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה הוא נטל המוטל על כתפי החברה-התובעת, ועל דרך הכלל אין מקום לבחינה מעמיקה של סיכויי ההליך ויש להיזקק לשיקול אחרון זה רק מקום שמדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר...".
לאור זאת, גם אם אין מקום להגדרה מילולית של סיכויי התביעה, ובוודאי שלא נכון יהא להידרש לבחינה מעמיקה בנדון, הרי על פניו ניתוח טענות הצדדים, בצד המצורפים הנלווים, מציף סימני שאלה לגבי סיכויי ההליך, למצער באשר להיקף הסכום הנתבע.
לאמור. התובעת טוענת כי סיכויי התביעה גבוהים ביותר, "לאחר שהוכח כי חומר הגלם שסופק לתובעת על ידי הנתבעת לקה באי התאמה מוחלטת לחומר הגלם שהוזמן, וכי חומר גלם זה גרם לנזקים אדירים לתובעת בשל כך..." (ס' 19 לתגובה לבקשה). ואולם, בכל ההערכה, לא ברור מניין שואבת התובעת מסקנה שהטענה "הוכחה". העלאת טענה אינה הופכת את תוכנה למציאות קיימת.
בכתב ההגנה, כמו גם בבקשה ובתשובה לתגובה, טענה הנתבעת כי סיבת התרחשות הנזק יכולה לנבוע ממקורות אחרים, ולא בשל אי התאמה לחומר הגלם שהוזמן. כך, למשל, נטען כי ייתכן שהחומר זוהם בחצרי התובעת בתהליך האחסנה, הטיפול, בקו הייצור או בשל זיהום צולב של מוצר אחר. בפרט נכון הדבר מקום בו במפעל הייצור של התובעת נעשה שימוש בחומרי גלם מספקים שונים, וקיימות מכונות ייצור רבות.
ביריעה זו בוודאי שאין בדעתי לחוות דעה בנדון. ואולם, אין צריך לומר כי על התובעת להוכיח שהנתבעת חדלה, וכי קיים קשר סיבתי בין מחדלה הנטען לבין הנזק לחומר, לרבות כי נוכחות מזהמים בחומר גרמה לנזק. לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת מתאימה. הגם שבהמשך ההליך יהא בכוחה של התובעת להוכיח את הקשר הסיבתי הנטען באמצעות חוות דעת, או בדרך אחרת, לעת הזו לא ניתן לומר כטענתה כי "הוכח" שחומר הגלם שסופק על ידי הנתבעת, לקה באי התאמה לחומר שהוזמן.
בהמשך ההליך אף נידרש בוודאי לטענות הנוספות שהעלתה הנתבעת, ובכללן, כי החומר סופק לתובעת וללקוחות אחרים במשך שנים רבות ללא כל תלונה, כי הנתבעת לא שימשה כספק יחיד של החומר עבור התובעת, וכי התובעת לא פעלה לפנות למבטחת לקבלת כיסוי ביטוחי חלף הגשת התביעה.
לאור האמור, מבלי לקבוע מסמרות, ובזהירות הראויה, ייאמר כי לעת הזו לא מחוור שהתביעה, לרבות הסכום המשמש לה יסוד, מבססת מסקנה כי סיכויי ההליך גבוהים במיוחד. בפני התובעת ניצבות משוכות, שאף כי לא ניתן לומר שהן בלתי עבירות, הרי הן בהחלט מלמדות כי דרכה של התובעת לעבר קבלת הסעד הנכסף, לכל הפחות בסכומו הנתבע, איננה מובנת מאליה.
מכל המקובץ, עולה כי התובעת לא הצליחה להראות שבנסיבות התביעה דנא ישנה הצדקה לחרוג מהכלל, שעל פיו חברה המגישה תביעה, ובייחוד חברה שלא הצביעה על יכולת כלכלית איתנה, תחויב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.
השלב השלישי, שיעור הערובה - משבאנו לכלל מסקנה כי יש להורות על חיוב התובעת בהפקדת ערובה, על ביהמ"ש "לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין" (פרשת מועצה אזורית באר טוביה).
אכן. במקרים רבים שמזמנים ההליכים המשפטיים לא קלה היא מלאכת קביעת שיעור ההפקדה, באשר היא חובקת בחובה אינטרסים וערכים מתחרים, היוצרים מתח מתמיד בין הרצון לאפשר לחברה-התובעת את יומה בביהמ"ש, לבין זכותה הלגיטימית של הנתבעת כי תקבל הוצאותיה, ככל שייפסקו לזכותה (השוו: ע"א 27/81 מודול חברה להנדסה נ' אימקו, לז(1) 211. זאת, מאחר ש"ניהול הליכים משפטיים הוא עניין יקר" - בש"א 684/95 סוסנוביק נ' בנק לאומי לישראל).
עם זאת. בכל הנוגע לחברה-תובעת, אמר המחוקק דברו, וההלכה הפסוקה בעקבותיו, כי הבכורה במלאכת האיזונים ניצבת לימין הנתבעת. אומנם, זכותה של התובעת אינה עומדת בחלל ריק, אך כנגד הפררוגטיבה שלה להישמע, קמה ועומדת זכותה של הנתבעת שלא להימצא בפני שוקת שבורה החוסמת דרכה מגביית הוצאות ההליך אם תזכה בדין (השוו: רע"א 3601/04 ונצ'ון נ' מדינת ישראל).
לאור האמור, בהתחשב בכך שהכלל הנוהג הינו חיוב חברה בערובה, והתובעת לא הוכיחה כי המקרה דנא נופל לגדר המקרים שיש לסטות מכך, ובהתחשב בכלל הנימוקים שפורטו ובסכום התביעה, תוך איזון בין הרצון שלא להכביד על התובעת יתר על המידה לבין הרצון להבטיח לנתבעת שלא תימצא בחיסרון כיס, מצאתי להעמיד את שיעור הערובה ע"ס 100,000 ₪.
סיכום
לאור התוצאה אליה הגעתי אני מורה כי על התובעת להפקיד בקופת ביהמ"ש הפקדה במזומן, ע"ס 100,000 ₪.
הערובה תופקד לא יאוחר מיום 8.9.19, שאם לא כן - תידחה התביעה.
המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים, ותעורר ההליך בפניי ביום 9.9.19.
ניתנה היום, י"ז אב תשע"ט, 18 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.