החלטה
עניינה של הסוגיה המונחת להכרעה היא האם יש מקום להורות על חיוב התובעת בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבעת, בהתאם להוראת סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999.
רקע עובדתי
בכתב התביעה נטען כי בשל חומר גלם פגום לכאורה שסופק לתובעת על ידי הנתבעת, נגרמו לתובעת נזקים כספיים משמעותיים.
לטענת התובעת, דבר קיומו של החומר הפגום נודע לה "רק בעיצומו (ואף בסיומו) של שלב ייצור המוצר..." (ס' 3 לכתב התביעה), כך שלא ניתן היה למנוע הנזקים במועד מוקדם יותר.
נוכח זאת, ובהינתן שלפי הנטען הנתבעת שימשה כספק הבלעדי ממנו רכשה התובעת את חומר הגלם הנזכר, ומאחר שגם נשללה האפשרות כי חומרי הגלם האחרים ותהליך הייצור הם שגרמו להתרחשות הנזק, נטען כי אין מנוס זולת המסקנה כי הנתבעת נושאת באחריות לנזק שנגרם.
נוכח האמור, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצוי כספי בגין הנזקים הבאים: הנזק שנגרם לתוצרת הסופית שנפסלה בתחומי המפעל של התובעת, הנזק לתוצרת הסופית שנפסלה לאחר שהגיעה ללקוחות התובעת, עלויות שנגרמו לתובעת בגין טיפול בתקלת האיכות, עלויות השבתת מערך הגימור במפעל התובעת, וכן בגין רכישת תוצרת חלופית בעלויות גבוהות.
בכתב ההגנה נטען כי תכלית הגשת התביעה נועדה להתחמק מתשלומים שהיה על התובעת לשלם בגין אספקת מוצרים אחרים, שאינם קשורים לחומר מושא התביעה. בכך, לפי הנטען, "עושה התובעת שימוש לרעה בהליכי משפט ונוהגת בחוסר תום לב מובהק" (ס' 3 לכתב ההגנה). בעניין זה נטען כי העובדה שהתובעת בחרה שלא לפנות למבטחת לקבלת כיסוי ביטוחי בגין הפגמים הנטענים במוצרים, מלמדת כי תביעתה נועדה "לצרכים טקטיים" (שם, ס' 17), כמשקל נגד לתביעה כספית אחרת שהגישה הנתבעת נגד התובעת בבית משפט השלום בקריית גת (תא"ק 8707-03-19; להלן: "ההליך האחר").
כן טענה הנתבעת כי הטענות המועלות בכתב התביעה אינן מתיישבות האחת עם רעותה. כך, בתחילה טענה התובעת ששיעור המים בחומר שסופק לה גבוה, בהמשך עמדה על כך שהחומר סופק לה בניגוד למפרט המחייב, ולבסוף טענה כי החומר אינו מכיל שיעור מים גבוה, אך מדובר בזיהום לא ידוע שאירע בחומר.
בהקשר זה נטען עוד כי משהתחוור לתובעת ששיעור המים בחומר תואם את מפרט ההזמנה, העלתה טענות הנוגעות לזיהום החומר, אלא שבמועד בו הועלו הטענות המאוחרות, דגימות החומר כבר לא נשמרו על ידי הנתבעת.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי לא הוכח שקיים קשר סיבתי בין החומר שסופק לתובעת לבין הנזק הנטען שנגרם לה. זאת, בין היתר, לאור העובדה כי אפשר שהחומר זוהם בחצרי התובעת עצמה בתהליך האחסנה, הטיפול, בקו הייצור או בשל זיהום צולב של מוצר אחר. בפרט נכון הדבר מקום בו במפעל הייצור של התובעת נעשה שימוש בחומרי גלם מספקים שונים, קיימות מכונות ייצור רבות ושונות, בצד עובדי ייצור וגורמי ייצור שונים.
ממילא, כך נטען, לא הוכח כי נוכחות מזהמים במוצרים הסופיים שייצרה הנתבעת, יכולים להביא לנזקים הנטענים על ידה.
לצד זאת, טענה הנתבעת כי החומר מושא התביעה סופק לתובעת במשך שנים רבות, ומעולם לא היו לתובעת, כמו גם ללקוחות אחרים של הנתבעת, טענות ביחס לפגמים בחומר הנזכר. על פניו, ככל שהיה פגם בחומר, ניתן היה לצפות כי לקוחות נוספים היו פונים בתלונות מתאימות לנתבעת.
אפילו יימצא כי טענות התובעת הולמות מציאות, טענה הנתבעת כי על התובעת היה לזהות את הפגם הנטען בטרם תחילת תהליך ייצור, ומכל מקום, כי אין זה נכון לומר שבמועדים הרלוונטיים שימשה הנתבעת ספק יחיד של החומר לנתבעת.
עיקרי טענות הצדדים בבקשה להפקדת ערובה
בבקשה נטען כי בהתאם להוראת סעיף 353א לחוק החברות, הכלל הוא כי יש לחייב חברה, בה אחריות בעלי המניות מוגבלת, בערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, וכי הנטל להוכיח שבכוחה של התובעת לעמוד בתשלום ההוצאות, ככל שייפסקו לחובתה, מוטל על התובעת עצמה.
לפי הוראות הדין, החזקה הכללית כאמור ניתנת לסתירה אם תוכיח התובעת כי יהא בכוחה לשלם את הוצאות הנתבעת, אם תזכה בדין, ולחלופין, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיובה בערובה.
במקרה דנא, באשר לסיכויי הגבייה אם תזכה הנתבעת בדין, נטען כי נראה שהתובעת מצויה בקשיים כלכליים. מסקנת הנתבעת בנדון מיוסדת הן על כך שהתובעת אינה משלמת לה את החוב אותו תבעה בהליך האחר, והן בשל העובדה כי בירור שערכה מלמד כי בארבע השנים האחרונות חלה ירידה מדורגת בהכנסות התובעת מדי שנה. בהקשר זה נטען עוד כי בעלת השליטה בתובעת, חב' תדביק בע"מ, "מצויה בקשיים תזרימיים והינה חברה מפסידה" (ס' 13 לבקשה), ועל כן, יש להניח כי אף התובעת מצויה בקשיים פיננסיים דומים.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי עיון בנסח רשם החברות מלמד כי לתובעת "שעבודים רבים עבור גורמים שונים" (ס' 15 לבקשה), ואף בכך יש כדי להקרין על איתנותה הפיננסית.
באשר לסיכויי ההליך, נטען כי התביעה הוגשה כאמור כצעד תחבולני בלבד, כי כתב התביעה מכיל טענות עובדתיות סותרות ביחס לסיבת התרחשות הנזק לחומר שסיפקה הנתבעת, כי לא הובהר מהו הקשר הסיבתי בין החומר לבין הנזק שנגרם, כי החומר סופק לתובעת ולאחרים במשך שנים רבות ללא כל תלונה בנדון, כי על פניו עולה שהנתבעת לא שימשה כספק יחיד של החומר, וכן כי מסיבה שלא הובררה, התובעת לא פעלה לפנות למבטחת לקבלת כיסוי ביטוחי חלף הגשת התביעה.
לאור כל האמור, עתרה הנתבעת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה בשיעור חמישה אחוזים משווי התביעה, דהיינו, בסך 263,347.75 ₪.
בתגובה לבקשה, טענה התובעת כי יש לדחות הבקשה, "הן מן הטעם שהתובעת הינה בעלת איתנות פיננסית והן לאור סיכויי התביעה הגבוהים ביותר" (ס' 4 לתגובה).
לעניין מצבה הכלכלי, טענה התובעת כי היא חברה סולבנטית, וכי "הינה חברה ותיקה ומובילה בתעשייה הישראלית הקיימת משנת 1991..." (ס' 8 לתגובה לבקשה), אשר על חוג לקוחותיה נמנים חברות מוכרות ובעלות שם.
בהקשר זה טענה עוד התובעת כי היא חברה נכדה של חברת תדביק בע"מ מקבוצת תדביק, חברה ציבורית המחזיקה בקבוצת חברות מובילות בישראל. עיון בדוחות הכספיים של קבוצת תדביק, מלמד כי הקבוצה בעלת חוסן כלכלי, הנשען על הון עצמי חיובי ונכסים רבים בישראל בשווי רב.
לכך יש לצרף את העובדה כי התובעת משלמת חובותיה, לרבות תשלום שנתי לרשם החברות, אגרת בית משפט לא מבוטלת, וכן תשלום שכר טרחה לבא כוחה.
העובדה כי נכסי התובעת משועבדים, אין בה כדי להעיד על העדר חוסן כלכלי. ממילא, עיקר השעבודים הם לטובת גופים פיננסיים, ועוד יש לומר כי רק חלק מנכסי התובעת משועבדים.
לצד זאת, נטען כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב התובעת בהפקדת ערובה. זאת, בפרט על יסוד העובדה כי "סיכויי התביעה גבוהים ביותר" (ס' 19 לתגובה לבקשה). מסקנה זו נלמדת, לפי הנטען, מכך שכתב התביעה משקף מתוך עצמו את העובדה כי חומר הגלם שסופק לתובעת היה פגום, ובכך גרם נזק לתובעת.
כך או אחרת, גובה הערובה המבוקש מהווה "דרישה מוגזמת ומופרכת אשר איננה מגובה באסמכתאות הנדרשות" (ס' 24 לתגובה לבקשה). זאת, מאחר שאין מקום לגזור מסכום התביעה את גובה הערובה באופן טכני, כי אם ליטול במניין השיקולים את ההוצאות הריאליות הסבירות הצפויות. במקרה דנא, עמדת הנתבעת באשר להוצאות הצפויות לה בגין ניהול ההליך המשפטי, אינה מבוססת.
בתשובה לתגובה, נטען כי מתגובת התובעת נמצאנו למדים שלא הוכח כי יש בכוחה לשלם ההוצאות, ככל שייפסקו, וכן כי סיכויי התביעה "נמוכים, שלא לומר קלושים" (עמ' 1 לתשובה לתגובה).
באשר למצבה הכלכלי של התובעת, נטען כי לא עמדה בנטל להוכיח את איתנותה הפיננסית, קיומם של נכסים בני מימוש, ואמצעים כלכליים מהם ניתן יהא להיפרע לטובת הוצאות הנתבעת, ככל שייפסקו לטובתה. זאת, על רקע העובדה שהתובעת ביקשה לסמוך על הדוחות הכספיים של קבוצת תדביק לצורך הוכחת מצבה הפיננסי. ואולם, חרף הזיקה הקיימת בין קבוצת תדביק לתובעת, הרי זו האחרונה היא בגדר אישיות משפטית נפרדת.
מדוחות קבוצת תדביק, כך לפי הנטען, עולה כי התובעת היא חברה מפסידה, ואפשר שבשל כך ביקשה התובעת להסתתר תחת המעטה של קבוצת תדביק, חלף הצגת יכולת כלכלית קונקרטית ומוכחת. מטעם זה אין כל רבותא להצהרת מנהלת הכספים של קבוצת תדביק, לפיה מצבה הפיננסי של התובעת איתן, שכן, דבריה נעדרים תימוכין.
באשר לסיכויי התביעה, טענה הנתבעת כי לצורך ההכרעה בבקשה, ביהמ"ש יידרש להיבט זה רק מקום בו סיכויי ההליך גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד. ממילא, בהקשר דנא, על רקע המפורט לעיל, נראה כי סיכויי התביעה מצויים ברף הנמוך.
טרם סיום נטען כי שיעור הערובה המבוקש הולם את סוג התביעה, היקפה ומורכבותה, כמו גם את "השעות הרבות שהושקעו עד כה, ועוד יושקעו בעתיד, בניהול ההגנה של הנתבעת" (ס' 26 לתשובה לתגובה).
דיון
סעיף 353א לחוק החברות, שכותרתו "ערובה להוצאות משפט", מעניק לביהמ"ש שיקול דעת להורות כי חברה שהגישה תביעה לבית המשפט, תפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, אם תזכה בדין. זהו לשון הסעיף:
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
במסגרת הוראת סעיף 353א לחוק, התווה המחוקק אמות מידה התוחמות היקף שיקול דעתו של ביהמ"ש בבואו לשקול הטלת ערובה. בשורה ארוכה של הלכות משפטיות שיצאו תחת ידי בתי המשפט בנדון, נקבע שככלל, יש לחייב חברה-תובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.
בה בעת, נקבע כי מתן פטור לחברה מהפקדת ערובה הינו החריג לכלל, וכי הנטל לשכנע את בית המשפט שאין להחיל את הכלל, וכי תחת זאת יש להיצמד לחריג, מוטל על החברה-התובעת (ראה קביעת כב' השופטת חיות במסגרת רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ).
בפרשת מועצה אזורית באר טוביה, נקבע תחילה שכאשר מדובר על חברה מוגבלת במניות, כבעניינינו, "גוברת הוראת סעיף 353א לחוק החברות על הוראת תקנה 519 לתקנות".
לגופו של עניין, ביהמ"ש מונה את שלושת השלבים שיש להיזקק להם על מנת לקבוע האם לחייב חברה שהגישה תביעה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים. בשלב הראשון, יש להידרש לבחינת יכולותיה הכלכליות של החברה. בשלב השני, יש לבחון האם נסיבות העניין מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה, בין היתר, לאור סיכויי התביעה. בשלב השלישי, ככל שייקבע כי על החברה להפקיד ערובה, יהא על ביהמ"ש לקבוע את גובהה, כך שתהא מדתית ומאזנת בין כלל השיקולים הצריכים לעניין. בכלל זאת, על ביהמ"ש ליטול במניין שיקוליו, מחד, את זכות הגישה לערכאות של החברה-התובעת, ומאידך, את האינטרס של הנתבעים כי מקום שבו התביעה תידחה יהא בכוחם להיפרע הוצאותיהם (ראו גם: רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 13).
השלב הראשון, יכולתה הכלכלית של התובעת - התובעת טענה כי היא חברה בעלת איתנות פיננסית. לשם הוכחת טענתה הפנתה לדוחותיה הכספיים של קבוצת תדביק, אשר היא נמנית עליה.
בהקשר זה מקובלת עליי טענת הנתבעת, לפיה אין בדוחות קבוצת תדביק כדי להעיד על מצבה הכלכלי של התובעת כגוף נפרד. בהיות התובעת אישיות משפטית נפרדת, היה עליה לצרף דוחות שנתיים, בצד מאזנים מבוקרים על ידי רואה חשבון.
העובדה כי מנהלת הכספים של קבוצת תדביק טוענת בתצהירה כי התובעת היא חברה סולבנטית, אשר מצבה הפיננסי איתן (ס' 8 לתצהיר), איננה יכולה להחליף את ההכרח לבסס טענה זו במפורש, על יסוד מסמכים הקשורים לתובעת עצמה, ולא לקבוצת החברות עליה היא נמנית. כך, אילו הייתה התובעת מצרפת דפי חשבון, מסגרות אשראי, מאזנים מבוקרים כאמור, דוחות שנתיים, ומסמכים בדבר מצבת זכויותיה בנכסים, ניתן היה להתרשם באופן בלתי אמצעי ממצבה הכלכלי.
העובדה כי בחרה להימנע מצירוף מסמכים הקשורים למצבה כחברה עצמאית, יוצרת חזקה משתמעת כי אילו צורפו המסמכים, היו הם פועלים לחובתה. למצער, ניתן לומר כי לא עלה בידי התובעת לסתור את טענת הנתבעת, כי היא עלולה למצוא עצמה בפני שוקת שבורה, אם תזכה בדין והתובעת תחויב לשאת בהוצאותיה.
אף טענת מנהלת הכספים של קבוצת תדביק בתצהירה, לפיה התובעת "עתירת פעילות עסקית ובעלת נכסים רבים" (ס' 13 לתצהיר), נותרה כהיגד מיותם, שאינו נתמך באסמכתאות.
ויודגש. בניגוד לטענת הנתבעת, אין אני סבור כי עצם העובדה שחלק מנכסיה של התובעת משועבד, מעיד על העדר חוסן כלכלי. מטבעה של חברה, שחלק מנכסיה משועבדים לגופים פיננסיים, לטובת המשך פעילותה הסדירה. ואולם, דווקא בשל כך, אם נכונה טענת מנהלת הכספים כי רק חלק מהנכסים משועבדים, וכי עיקר השעבודים לטובת גופים פיננסיים (ס' 15 לתצהיר), היה בכוחה של התובעת לבסס טענה זו באמצעות מסמכים כתובים, בפרט כאשר הנטל בעניין זה מוטל לפתחה. אף בעניין זה הימנעותה מעשות כן, כאשר מדובר במסמכים שבכוחה לצרף בנקל, מחזקת סימן השאלה שעוררנו לעיל בדבר מצבה הפיננסי כגוף מאוחד ונפרד, והדבר מקרין על שאלת יכולת הפירעון שלה, ככל שביהמ"ש יורה בסופו של יום על פסיקת הוצאות הולמות לחובתה.
למען שלמות התמונה, אוסיף ואומר כי מסקנתי אינה מיוסדת על המחלוקת הניטשת בין הצדדים בהליך האחר, שכן, אין בעובדה שהנתבעת הגישה תביעה נגד התובעת בגין אי תשלום לכאורי עבור חומרים אחרים שסופקו לה, כדי לבסס מסקנה לפיה יש לתובעת קושי כלכלי. כל עוד לא הוכרע בהליך האחר כי קיים חוב של התובעת לנתבעת, וכי התובעת לא שילמה את החוב בהעדר סיבה מוצדקת, אין מקום ביריעה זו להניב מסקנה רחבה יותר.
השלב השני, האם נסיבות העניין מצדיקות את חיוב התובעת בהפקדת ערובה - כבר אמרנו כי בהתאם להלכה הפסוקה, "ההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הינו החריג" (ס' 5 לפסק הדין בעניין מועצה אזורית באר טוביה), וכי הנטל להוכחת הנסיבות החריגות מוטל על החברה-התובעת. בכלל זאת, על ביהמ"ש לשים על כפות המאזניים את זכות הגישה לערכאות העומדת לחברה-התובעת, לעומת זכותה של הנתבעת שלא לצאת בחסרון כיס אם התביעה נגדה תידחה.
בעניין מועצה אזורית באר טוביה (פסקה 5) נקבע עוד כי בכל מקרה "יש לבחון את סיכויי התביעה להתקבל, ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה הוא נטל המוטל על כתפי החברה-התובעת, ועל דרך הכלל אין מקום לבחינה מעמיקה של סיכויי ההליך ויש להיזקק לשיקול אחרון זה רק מקום שמדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר...".
לאור זאת, גם אם אין מקום להגדרה מילולית של סיכויי התביעה, ובוודאי שלא נכון יהא להידרש לבחינה מעמיקה בנדון, הרי על פניו ניתוח טענות הצדדים, בצד המצורפים הנלווים, מציף סימני שאלה לגבי סיכויי ההליך, למצער באשר להיקף הסכום הנתבע.
לאמור. התובעת טוענת כי סיכויי התביעה גבוהים ביותר, "לאחר שהוכח כי חומר הגלם שסופק לתובעת על ידי הנתבעת לקה באי התאמה מוחלטת לחומר הגלם שהוזמן, וכי חומר גלם זה גרם לנזקים אדירים לתובעת בשל כך..." (ס' 19 לתגובה לבקשה). ואולם, בכל ההערכה, לא ברור מניין שואבת התובעת מסקנה שהטענה "הוכחה". העלאת טענה אינה הופכת את תוכנה למציאות קיימת.
בכתב ההגנה, כמו גם בבקשה ובתשובה לתגובה, טענה הנתבעת כי סיבת התרחשות הנזק יכולה לנבוע ממקורות אחרים, ולא בשל אי התאמה לחומר הגלם שהוזמן. כך, למשל, נטען כי ייתכן שהחומר זוהם בחצרי התובעת בתהליך האחסנה, הטיפול, בקו הייצור או בשל זיהום צולב של מוצר אחר. בפרט נכון הדבר מקום בו במפעל הייצור של התובעת נעשה שימוש בחומרי גלם מספקים שונים, וקיימות מכונות ייצור רבות.
ביריעה זו בוודאי שאין בדעתי לחוות דעה בנדון. ואולם, אין צריך לומר כי על התובעת להוכיח שהנתבעת חדלה, וכי קיים קשר סיבתי בין מחדלה הנטען לבין הנזק לחומר, לרבות כי נוכחות מזהמים בחומר גרמה לנזק. לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת מתאימה. הגם שבהמשך ההליך יהא בכוחה של התובעת להוכיח את הקשר הסיבתי הנטען באמצעות חוות דעת, או בדרך אחרת, לעת הזו לא ניתן לומר כטענתה כי "הוכח" שחומר הגלם שסופק על ידי הנתבעת, לקה באי התאמה לחומר שהוזמן.
בהמשך ההליך אף נידרש בוודאי לטענות הנוספות שהעלתה הנתבעת, ובכללן, כי החומר סופק לתובעת וללקוחות אחרים במשך שנים רבות ללא כל תלונה, כי הנתבעת לא שימשה כספק יחיד של החומר עבור התובעת, וכי התובעת לא פעלה לפנות למבטחת לקבלת כיסוי ביטוחי חלף הגשת התביעה.
לאור האמור, מבלי לקבוע מסמרות, ובזהירות הראויה, ייאמר כי לעת הזו לא מחוור שהתביעה, לרבות הסכום המשמש לה יסוד, מבססת מסקנה כי סיכויי ההליך גבוהים במיוחד. בפני התובעת ניצבות משוכות, שאף כי לא ניתן לומר שהן בלתי עבירות, הרי הן בהחלט מלמדות כי דרכה של התובעת לעבר קבלת הסעד הנכסף, לכל הפחות בסכומו הנתבע, איננה מובנת מאליה.
מכל המקובץ, עולה כי התובעת לא הצליחה להראות שבנסיבות התביעה דנא ישנה הצדקה לחרוג מהכלל, שעל פיו חברה המגישה תביעה, ובייחוד חברה שלא הצביעה על יכולת כלכלית איתנה, תחויב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.
השלב השלישי, שיעור הערובה - משבאנו לכלל מסקנה כי יש להורות על חיוב התובעת בהפקדת ערובה, על ביהמ"ש "לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין" (פרשת מועצה אזורית באר טוביה).
אכן. במקרים רבים שמזמנים ההליכים המשפטיים לא קלה היא מלאכת קביעת שיעור ההפקדה, באשר היא חובקת בחובה אינטרסים וערכים מתחרים, היוצרים מתח מתמיד בין הרצון לאפשר לחברה-התובעת את יומה בביהמ"ש, לבין זכותה הלגיטימית של הנתבעת כי תקבל הוצאותיה, ככל שייפסקו לזכותה (השוו: ע"א 27/81 מודול חברה להנדסה נ' אימקו, לז(1) 211. זאת, מאחר ש"ניהול הליכים משפטיים הוא עניין יקר" - בש"א 684/95 סוסנוביק נ' בנק לאומי לישראל).
עם זאת. בכל הנוגע לחברה-תובעת, אמר המחוקק דברו, וההלכה הפסוקה בעקבותיו, כי הבכורה במלאכת האיזונים ניצבת לימין הנתבעת. אומנם, זכותה של התובעת אינה עומדת בחלל ריק, אך כנגד הפררוגטיבה שלה להישמע, קמה ועומדת זכותה של הנתבעת שלא להימצא בפני שוקת שבורה החוסמת דרכה מגביית הוצאות ההליך אם תזכה בדין (השוו: רע"א 3601/04 ונצ'ון נ' מדינת ישראל).
לאור האמור, בהתחשב בכך שהכלל הנוהג הינו חיוב חברה בערובה, והתובעת לא הוכיחה כי המקרה דנא נופל לגדר המקרים שיש לסטות מכך, ובהתחשב בכלל הנימוקים שפורטו ובסכום התביעה, תוך איזון בין הרצון שלא להכביד על התובעת יתר על המידה לבין הרצון להבטיח לנתבעת שלא תימצא בחיסרון כיס, מצאתי להעמיד את שיעור הערובה ע"ס 100,000 ₪.
סיכום
לאור התוצאה אליה הגעתי אני מורה כי על התובעת להפקיד בקופת ביהמ"ש הפקדה במזומן, ע"ס 100,000 ₪.
הערובה תופקד לא יאוחר מיום 8.9.19, שאם לא כן - תידחה התביעה.
המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים, ותעורר ההליך בפניי ביום 9.9.19.
ניתנה היום, י"ז אב תשע"ט, 18 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.