בחינת תכליתו של החוק צריכה להתמקד, אפוא, ברציונאלים העומדים ביסוד המגבלות והאיסורים השונים הקבועים בו ונקודת המוצא הצריכה להנחותנו לצורך בחינה זו, דומה בעיקרה לנקודת המוצא שהתווה השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעניין משפחה חדשה בהתייחסו לחוק הפונדקאות:
"עיקר הוא ביצר זה שבאדם – יצר הקיום וההישרדות – בשאיפתה של אישה, שאיפה עד-כלות, לילד פרי ביטנה, ילד בשר מבשרה. בימים שמכבר ידע האדם אך דרך אחת בלבד לקיים את משאת-נפשו, וכך כמסתבר אף נוצר התא המשפחתי. בימינו, שהטכנולוגיה עשויה להיות לעזר לאדם גם במקום שהטבע כדרכו אינו עומד לו, נדרש נימוק מכריע שלא לאפשר לאישה להיעזר באותה טכנולוגיה" (שם, בעמ' 447).
במילים אחרות, עוצמת ההצדקות והנימוקים הנדרשים לצורך הגבלת הולדה הנסמכת על עזרה טכנולוגית ראוי לה כי תשתווה בעיקרו של דבר לעוצמת ההצדקות והנימוקים הנדרשים לצורך הגבלת הולדה טבעית (ראו רביצקי, בעמ' 151-149).
סקירת המגבלות והאיסורים הקבועים בחוק תרומת ביציות מלמדת כי הם נועדו, ככלל, להבטיח שמירה על בריאות הנשים המעורבות בתהליך וכן על בריאות היילוד. כמו כן נועד החוק למנוע סחר בביציות וניצול נשים (ראו, למשל, סעיפים 12 ו-14 לחוק תרומת ביציות הקובעים הגבלות על גילה של "התורמת המתנדבת", על כמות הביציות שניתן לשאוב בכל פעם ועל תדירות השאיבה; כן ראו האיסור על סחר ותיווך בביציות הקבועים בסעיפים 8 ו-9 לחוק). המגבלה הקבועה בסעיף 11 לחוק לפיה הזכאות לתרומת ביציות על-פי החוק מותנית בכך שהנתרמת "אינה מסוגלת בשל בעיה רפואית להתעבר מביציות שבגופה, או שיש לה בעיה רפואית אחרת המצדיקה שימוש בביציות של אשה אחרת לשם הולדת ילד", נועדה למנוע שימוש בטכנולוגיית ההפריה וההשתלה לצרכים שהמחוקק ראה אותם, ובצדק, כאנטי-חברתיים. עמדה על כך המלומדת רות זפרן בציינה כי התנאי בדבר קיומו של צורך רפואי אצל האישה הנתרמת נועד למנוע שימוש בביציות מטעמים אאוגניים – קרי, ביצוע ניסיונות ל"השבחת" הגנים של הצאצאים (ראו זפרן, בעמ' 362). המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי ההסדר שקבע המחוקק בחוק תרומת ביציות נועד לתכלית ראויה ומשכך יש להוסיף ולבחון האם האמצעים שנקט המחוקק לצורך יישומן של מטרות החוק הינם מידתיים.
מידתיות ההסדר שבחוק תרומת ביציות
29. ניתן לבחון את סוגיית המידתיות בעזרת שלושה מבחני משנה שקבעה הפסיקה ואלו הם: קיומו של קשר רציונאלי בין האמצעי שנבחר ובין המטרה המבוקשת; היעדרו של אמצעי חלופי שפגיעתו פחותה; ויחס ראוי בין התועלת שתושג באמצעות החוק על הסדריו השונים ובין הפגיעה הנגרמת מכוחו (ראו, מבין רבים: בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי השקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 386-385 (1997); בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 776 (1999) (להלן: עניין סטמקה); בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 550-549 (2005) והאסמכתאות הרבות הנזכרות שם; בג"ץ 2442/11 שטנגר נ' יו"ר הכנסת, [פורסם בנבו] פסקאות 42-41 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (26.6.2013); ברק, מידתיות, בעמ' 172-169).