.3במקום אחר אמרתי:
"ההתקדמות העצומה שהיתה בתקופתנו בכל תחומי המדע והטכנולוגיה, ובעיקר התקדמות הרפואה ופיתוח הטכנולוגיה הרפואית, יצרו בעיות שלא היו מוכרות לנו... והחריפו בעיות שהיו ידועות לנו מכבר. הסיפור הקלסי על אותם שניים שהיו מהלכין במדבר ורק בידי אחד מהם קיתון של מים – הקיתון שבו נתונים חייו של האחד הפך ממצע תאורטי של דיון תלמודי למציאות כואבת וממשית מאד, והשאלה שהוא מעלה היתה לשאלה אקטואלית התובעת את פתרונה. אותה התקדמות מחקה את הגבולות הבטוחים וטשטשה את הדרכים הסלולות שבהן הלכו המדען, הרופא והמשפטן ותחומים מוגדרים היו למרחבים פתוחים ומפחידים. נוצר מתח, ואולי גם קרע, בין הישגיהם של המדע ושל הרפואה לבין הערכים שהתפתחו במשך ההיסטוריה האנושית" ("תיקון הלב" הפרקליט מ (תשנ"ב- נ"ג) 34).
במרחבים פתוחים ומפחידים אלה אין בכוחו של המשפט להתוות לנו דרך. כמו חברי, השופט גולדברג, סבורני גם אני כי הסכסוך שלפנינו -
"...אינו מצוי במהותו במסגרת נורמה משפטית קיימת. לא ניתן ליצוק אותו לתבניות המשפטיות של חוזה או מעין-חוזה. מצוי הוא כל כולו בתחום הרגשי-מוסרי-חברתי-פילוסופי. מכאן ההסבר לחלל הנורמאטיבי ולקוצר ידם של הכללים המשפטיים המקובלים לתת מענה לסכסוך".
התשובה תימצא אפוא בעולם הערכים הפנימי של כל אחד מאתנו. אף אינני מהסס לומר, שמותר לה שתימצא באוצר הרגשות שבתוך לבו של כל אחד מאתנו.
השאלה העיקרית שהועמדה להכרעתנו בסכסוך זה היא איזו מן הזכויות עדיפה: הזכות להיות הורה, או הזכות שלא להיות הורה. או, אם תמצא לומר, כפי שהוסיפה וחידדה את השאלה חברתי, השופטת שטרסברג-כהן: "האם, בגלל מעמדה רב החשיבות של ההורות, ניתן לכפות הורות על מי שאינו רוצה בה, ולגייס את מנגנון מערכת המשפט להשגת כפייה זו?".
.4דעת הרוב בערעור הייתה בעיקרה כי ההכרה באוטונומיית הרצון של הפרט מחייבת להעדיף את זכותו של בן הזוג שאינו רוצה להיות הורה. לכך אינני מסכים. לדעתי, משנעשה מעשה ההפריה החוץ-גופית, גוברת, בדרך כלל, הזכות החיובית להיות הורה על הזכות השלילית שלא להיות הורה. אפרט את עיקר טעמיי.
ההשקפה המודרנית, החברתית והמשפטית, מכירה באוטונומיית הרצון של הפרט. מכאן נגזרות ועומדות, לכאורה, זו לעומת זו, הזכות להיות הורה והזכות שלא להיות הורה (עיין לעניין זה בניתוחים המעניינים של הסוגיה במאמריהם הנ"ל של גנז, מרמור, ברק-ארז, דוידוב-מוטולה, שהוזכרו בחוות הדעת של חבריי). אכן, כפי שצוטט במאמריהם של פרופ' גנז וד"ר מרמור, מפי יוסף רז: "אדם אוטונומי הוא אדם שכותב בעצמו את תולדות חייו". אולם, אם להשתמש בדימוי זה, האומנם יש סימטריה בין הזכויות של כל אחד מבני הזוג לכתוב בעצמו את תולדות חייו שלו? לפי השקפתי אין סימטריה בין הזכויות, למרות הדמיון "החיצוני" שביניהן, ואין לראות בזכות להיות הורה רק נגזרת של אוטונומיית הרצון, העומדת מול הזכות שלא להיות הורה. אולם, אפילו נראה את שתי הזכויות כנגזרות כאלה, אין הן שוות ערך ומעמד, כאילו קיום וחידלון שווים זה לזה וכאילו הם הסמלים 1ו- 0במחשב בשיטה הבינארית (דבריה של ד"ר ברק-ארז בעניין זה, במאמרה הנזכר, שצוטטו בפסק-דינו של השופט טל, מקובלים עליי).
.5דומה שלא יימצא מי שיחלוק על כך שהזכות לחיים היא זכות יסוד שנתקדשה בתולדות עמנו ובתולדות האנושות בכלל:
"היהדות, מאז ומעולם, מאדירה ומפארת את הערך הכביר של חיי אנוש. תורת ישראל אינה שיטה פילוספית של דעות ואמונות, אלא תורת חיים – של החיים, ולמען החיים" (דברי כבוד השופט זילברג בע"א 461/62 [13], בעמ' 1333).